מדינת ישראל נ' אבו אלקיעאן

 השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן) בת"פ 46603-06-15, מיום 13.9.2016, במסגרתו הושתו על המערער עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה נגד ביטחון המדינה מסוג פשע; והתחייבות בסך של 10,000 ש"ח למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה מהעבירות המפורטות בתקנה 85(1) לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: התקנות).

רקע והליכים

2. המשיב הורשע, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירת השתתפות באסיפה של התאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85(1)(ד) לתקנות. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במועדים שונים לאורך תקופה שראשיתה בסוף שנת 2013 וסופה ביום 3.9.2014, בתדירות של פעם עד פעמיים בשבוע, השתתף המשיב באסיפות של תומכי ארגון הטרור דאע"ש (להלן: הארגון), אשר הוכרז ביום 3.9.2014 כהתאחדות בלתי מותרת (להלן: ההכרזה). יובהר, כי המשיב לא הואשם בביצוע עבירות בגין נוכחותו באסיפות שקדמו להכרזה, אלא בשתי אסיפות נוספות שבהן נטל חלק לאחריה. באסיפות, אשר נערכו ליד מסגד ביישוב חורה, הוצגו סרטונים ובהם נאומים של מנהיג הארגון, ונוהלו שיחות על פעילותו. כן ידוע, כי באחת האסיפות שבהן השתתף ציין המשיב לפני מתפללים שהתאספו מחוץ למסגד כי יציאתם של שניים ממכריו לסוריה על מנת לחבור לארגון היא מעשה אמיץ, וכי הם ויתרו על חייהם למען האנשים בסוריה.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

3. בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה, על מדיניות הענישה הנהוגה ועל הנסיבות הקשורות בביצועה של העבירה. אשר לערכים המוגנים שנפגעו, מנה בית המשפט המחוזי את ביטחון המדינה ואזרחיה, ואת הנאמנות האזרחית למדינה. לצד זאת, נוכח השתתפותו של המשיב בשתי אסיפות תמיכה בלבד זמן קצר לאחר ההכרזה, מעורבותו השולית וחדילתו מהשתתפות בהן מיוזמתו – נקבע כי מידת הפגיעה בערכים אלה אינה גבוהה. אשר למדיניות הענישה הנהוגה, בחן בית המשפט המחוזי את הענישה בעבירות הקרובות בטיבן לזו שבה הורשע המשיב, וציין צמד פרשות – באחת הושתו על הנאשם 9 חודשי מאסר בפועל, ובשנייה שירות לתועלת הציבור. בית המשפט המחוזי הוסיף וסקר את פסקי הדין שאליהם הפנתה המערערת, מהם משתקפת לשיטתה מדיניות הענישה הראויה. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה שלא ניתן להקיש מפרשות אלו, מאחר שנאשמיהן הורשעו בעבירות נוספות וחמורות מהעבירה שבה הורשע המשיב דכאן. אשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ציין בית המשפט המחוזי כי השתתפות המשיב באסיפות הייתה מודעת ומכוונת, אך כי הפסקתה מיוזמתו, זמן קצר לאחר ההכרזה, תומכת בטענתו שלפיה הוא לא היה מודע לפסול שבמעשיו; כי התמיכה בארגון מזיקה לאינטרסים של מדינת ישראל, וכי בעוד שלא ניתן להצביע על נזק ישיר ממעשיו של המשיב, לתמיכה זו יש אפקט מצטבר הגורם בסופו של יום נזק; כי יש להתחשב, מנגד, בהשפעה החיובית של הפסקת התמיכה בארגון באופן יזום; כי התנהגותו הושפעה מאחרים ומרצון לזכות בתחושת שייכות והזדהות; וכי המניע לה נעוץ בסולידריות עם אזרחי סוריה ובתמיכתו בפעולות הארגון נגד המשטר הסורי. על יסוד האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם נע בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר בפועל, שניתן לשאתם בעבודות שירות.

4. לאחר מכן, קבע בית המשפט המחוזי את העונש המתאים למשיב. תחילה דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיב שלפיה יש להימנע מהרשעתו, בקובעו כי נסיבות עניינו והצורך בהרתעת הרבים אינן מצדיקות סטייה מהכלל שלפיו מי שהוכחה אשמתו מורשע בדין. לעמדת בית המשפט המחוזי, ראויות נסיבות המעשים לענישה מידתית הצופה פני עתיד. כשיקולים לקולה ציין בית המשפט המחוזי כי המשיב נשוי ומפרנס את שבעת ילדיו הקטינים; כי זוהי הרשעתו הראשונה; כי הוא סיים 12 שנות לימוד ותואר ראשון בחינוך, ועבד כמורה לספורט במשך כשש שנים; כי הוא לא הטיף ולא שידל אחרים; כי הוא חדל ממעשיו ביוזמתו, הודה במיוחס לו והביע חרטה; כי שילם מחירים כבדים בעקבות גילוי מעורבותו במעשי העבירה, דוגמת הפסקת עבודתו כמורה; וכי הוא למד את לקחו ונראה שסיכויי שיקומו טובים. על יסוד האמור, נקבע עונשו של המשיב כפי שפורט בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

5. בערעורה טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה בגזירת דינו של המשיב ומבקשת החמרה בעונשו. המערערת סבורה כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המשיב אינו הולם את האינטרס הציבורי שקיים בהעברת מסר ברור, נחרץ ומרתיע מפני תמיכה בארגוני טרור, לא כל שכן ארגון דאע"ש הקיצוני. לעמדתה, אף השתתפות פסיבית באסיפות הארגון עלולה לגרום נזק, שכן זו תורמת להתפשטות התמיכה בארגון ויוצרת פגיעה חמורה באינטרס הציבורי. המערערת גורסת כי מידת הפגיעה בערך החברתי גבוהה ביותר, נוכח השתתפותו של המשיב במספר רב של אסיפות מרובות משתתפים, המחזקות את הארגון, מעלות את מורל אנשיו ומשכך פוגעות בביטחון המדינה. המערערת מייחסת חומרה יתרה לתפקידו של המשיב כמורה, אשר מקנה לו השפעה על תלמידיו ובכך מחריפה את פוטנציאל הנזק הטמון במעשיו. המערערת טוענת כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי פוגע פגיעה משמעותית במסר המרתיע אשר דרוש בעניינם של צעירים העלולים להביע תמיכה בארגון. לשיטתה, מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי סותר את מדיניות החמרת הענישה בעבירות הקשורות בביטחון המדינה. עוד סבורה המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזקף לזכותו של המשיב את ההנחה כי ביצע מעשיו מתוך סולידריות כלפי אזרחי סוריה. לדידה, מקשים הסרטונים שהוצגו בחלק מהאסיפות על קבלת גרסה זו, וממילא מסוכנת תמיכתו בארגון לביטחון מדינת ישראל לאור מטרותיו והאידאולוגיה המנחה אותו. המערערת מצביעה על ריבוי הפרשות שבהן הואשמו אנשים צעירים ומשכילים בעלי רקע נורמטיבי בתמיכה בארגוני טרור כעדות להתעצמותה של תופעה זו, וטוענת כי נסיבותיו האישיות של המשיב תואמות פרופיל זה ועל-כן אין להקל בעונשו על בסיסן. עוד מציינת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי באי-התייחסותו לאמירת המשיב בדבר האומץ הכרוך ביציאה ללחימה בסוריה, אשר מעידה לדבריה על הזדהותו של המשיב עם הארגון. לבסוף, מטעימה המערערת את הצורך בהרתעה אישית של המשיב מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד, אשר עולה לשיטתה גם מהמלצת שירות המבחן.