מדינת ישראל נ' א.בטון מואסי בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה מיום 6.1.11 שהגישה מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט (להלן: "המדינה" או "המבקשת" בהתאמה) להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ה' אסיף) שניתן ביום 12.10.10 והומצא למשרדי הפרקליטות ביום 26.10.10.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגישה המשיבה מס' 1 בבית משפט קמא (להלן: "המשיבה") כנגד המבקשת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לאחת ממשאיותיה, עקב הליכי עיקול שננקטו על ידי בעל תפקיד בלשכת ההוצאה לפועל. פסק הדין קיבל את תביעת המשיבה וחייב את המבקשת ואת משיב מס' 2, ביחד ולחוד, בפיצוי על הנזק שנגרם מכוח דיני השליחות.

המבקשת בבקשתה טוענת כי בשל שביתת הפרקליטים אשר החלה ביום 16.11.10 והסתיימה ביום 29.12.10 נמנע ממנה להגיש ערעור על פסק הדין של בית משפט קמא במועד. עוד טוענת המבקשת כי שביתת הפרקליטים הינה בבחינת נסיבה מיוחדת ומהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד.

המשיבה מתנגדת לבקשה בהדגישה כי המבקשת לא הודיעה על כוונתה להגיש ערעור במהלך כל התקופה מאז המצאת פסק הדין לידיה ועד סמוך להגשת הבקשה דנן. כמו כן נטען כי המבקשת לא התייחסה בבקשתה כלל לסיכויי הערעור.

המבקשת בתשובתה לתגובת המשיבה טוענת כי שביתת הפרקליטים מהווה "טעם מיוחד" שיש בו כדי להאריך את המועד ומוסיפה כי הערעור נסוב כל כולו על קביעות משפטיות שיש להן השלכות רוחביות עצומות.

דיון והכרעה:

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, (להלן: "התקנות") קובעת, כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בית המשפט מייחס, בין היתר, גם משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. יפים לעניין זה דבריה של כב' הנשיאה ד' ביניש בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד נפתלי"), כהאי לישנא:

"ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך".

ובענייננו;

פסק הדין, כעולה מהראיות ,הומצא למשרדי המבקשת ביום 26.10.10 ועל כן ערעור על פסק הדין מועדו עד ליום 12.12.10. הבקשה למתן ארכה הוגשה, כאמור, ביום 6.1.11 שמונה ימים לאחר תום שביתת הפרקליטים.

המבקשת תולה את האיחור בבקשתה, בשביתת הפרקליטים, שהיתה שביתה כללית שהשביתה כל עבודה.

אין חולק כי הבקשה להארכת מועד הוגשה כחודש לאחר חלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט קמא.

הטענה כי המבקשת יכלה למזער את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבה, בהודעה מבעוד מועד כי בכוונתה להשיג על פסק הדין של בית משפט קמא וכי יש בכוונתה להגיש בקשה להארכת מועד בסמוך לאחר תום השביתה, לרבות פנייה לוועדת החריגים לצורך קבלת אישור להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט קמא, אינה נקייה מספקות.

ראשית, משום שהשביתה כוללת בחובה גם הימנעות ממתן הודעות, שהן חלק מעבודת הפרקליטות.

שנית, ועדת חריגים בעניין דנן לא היתה מועילה לאור אמות המידה לפיהן היא פועלת, כאמור בתגובת המבקשת.

שלישית, וזה העיקר, שביתת הפרקליטים פורסמה באמצעי התקשורת והיתה ידועה לכל, ובוודאי לצד להליך אשר מבין את ההשלכות של השביתה לגביו, בנסיבות בהן יימנע מלפתח ציפיות כפי המקרה דנן, לסופיות פסק הדין.

שביתת הפרקליטים היא זכות חשובה במשטר דמוקרטי.