מדינת ישראל נ' תורג'מן(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ. 15631-09-10, ובו ששה אישומים. באחד האישומים (אישום מס' 6) מיוחס לנאשם ביצוע עבירה לפי סעיף 407 (ב) + 31 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובכל אחד מחמשת האישומים האחרים מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 407 (ב) ו- 384 לחוק העונשין, כאשר בארבעה מהם מיוחס לו ביצוע העבירות הנ"ל בצוותא חדא עם אחר.

בכל המקרים מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, בהתפרצויות למבנים (משרד, מחסן) של תחנות דלק שונות ברחבי הצפון וגניבת קרטונים של סיגריות בשווי של עשרות אלפי ₪, שאירעו במהלך חודש אוגוסט 2010.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 15631-09-10.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

על פי הוראות סעיף זה, תנאי מוקדם לקיומה של הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים הוא, שישנה עילת מעצר ושישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם. בהעדר עילת מעצר ו/או ראיות לכאורה, אין לביהמ"ש סמכות להורות על מעצר עד תום ההליכים, תהא חומרת העבירה אשר תהא.

כאשר ישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, מוסמך ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אולם הוא אינו רשאי לעשות כן בטרם בדק אם "ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה", כפי שמורה לנו סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים.

הנה כי כן, לאור הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים, רק כאשר ישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם שעניינו נדון בפני ביהמ"ש ורק אם אין בנמצא חלופת מעצר ראויה, היינו כזו שתבטיח את מטרת המעצר, יורה ביהמ"ש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים.

3.במקרה שבפניי לא חלק ב"כ המשיב על קיומה של עילת מעצר ועל קיומן של ראיות לכאורה וכל שנותר הוא לבדוק האם ישנה חלופת מעצר ראויה, שתבטיח את מטרת המעצר שהינה, במקרה זה, לאיין את מסוכנותו של המשיב, המתבטאת בביצוע עבירות רכוש חמורות ורבות היקף, כפי שביצע, לכאורה, במקרים המפורטים בכתב האישום.

כאן המקום לציין שמעיון בגליון הרשעותיו הקודמות של המשיב עולה כי אין בעברו הרשעות קודמות בגין עבירות התפרצות ו/או גניבה , למעט הרשעה אחת בגין גניבת רכב, שבוצעה בשנת 1995.

ב"כ המשיב הציע לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוחם של ההורים ושל אחותו ודודתו. חלופה זו נבדקה ע"י שירות המבחן, אליו הופנה המשיב לצורך מתן תסקיר מעצר, ונמצאה ראויה. אמנם קצין המבחן ציין בתסקיר המעצר כי לא ניתן "...לשלול אפשרות להישנות מעשים פורצי גבולות ודומים למיוחס לו בכתב האישום בעתיד", אולם יחד עם זאת הוא העריך כי "חלופת מעצר ביתית ראויה כשהיא מחוזקת בפיקוח אלקטרוני, במקביל (ל)שילובו בהליך טיפולי, יכולים להתאים ולהפחית את הסבירות שלו להישנות מעשים דומים למיוחס לו בכתב האישום".

קצין המבחן נפגש עם המפקחים המוצעים – הוריו, מאיר וחנה, אחותו זיווית איסטחרוב ודודתו ימית כרמל והתרשם כי הם מתאימים וראויים לפקח על המשיב. גם אני שמעתי אותם, בישיבת יום 19/10/10, והתרשמתי כי הם מסוגלים לבצע את מלאכת הפיקוח כראוי.

למרות המלצת קצין המבחן התנגדה ב"כ המבקשת לשחרורו של המשיב לחלופה המוצעת, זאת לאור המסוכנות הגבוהה הקיימת במקרה זה, לטענתה, מסוכנות שלא ניתן לאיינה, לדעתה, בכל חלופת מעצר שהיא.

עם כל הכבוד, אין דעתי כדעת ב"כ המשיבה. החוק מטיל חובה על בתי המשפט לבדוק בכל מקרה ומקרה, תהא חומרת העבירה אשר תהא, אם יש בנמצא חלופת מעצר ראויה ורק בהעדרה, ניתן להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. חלופה ראויה היא כזו שתבטיח את מטרת המעצר. אין ספק בעיני שאם המשיב ישהה במעצר בית מלא, כשהוא נתון באיזוק אלקטרוני ובפיקוח של מפקחים ראויים, כפי שמוצע במקרה שבפניי, תימנע ממנו האפשרות להמשיך ולבצע עבירות רכוש ובכך תושג מטרת המעצר.

4.לא נעלם ממני שב"כ המאשימה הפנתה להחלטה שניתנה בתיק בש"פ 8638/96, נחום קורמן נ. מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך נ' חלק חמישי, עמ' 200), בה נקבע, לדבריה, כי שתיקתו של נאשם בחקירה שוללת כל חלופת מעצר. עיינתי עיין היטב באותה החלטה ולמיטב הבנתי, לא זה מה שנקבע בה. כל שנקבע הוא שבאותם מקרים בהם עומד הנאשם לדין באחת העבירות שלגביהן נקבע בחוק המעצרים כי קיימת חזקת מסוכנות (העבירות המפורטות בסעיף 21 (א) (1) (ג) לחוק המעצרים), אם הנאשם בוחר בזכות השתיקה הוא לא מצליח להרים את הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות. עוד נאמר באותה החלטה, כי "... חזקת המסוכנות, שלא הופרכה, גוררת אחריה חזקה נוספת ולפיה המסוכנות מצדיקה מעצר בפועל, להבדיל מחלופת מעצר". ראשית, במקרה שלנו לא מדובר בעבירות המקימות "חזקת מסוכנות", שכן עבירות הרכוש אינן נמנות על העבירות המפורטות בסעיף 21 (א) (1) (ג) לחוק המעצרים, ולכן מה שנאמר באותה החלטה אינו ישים למקרה שלנו ושנית, עם כל הכבוד לדעה שהובעה בבש"פ 8638/96, אין אני מסכים עמה. אין בנמצא חזקה לפיה חזקת מסוכנות שלא הופרכה, מצדיקה מעצר בפועל ושוללת קיומה של חלופת מעצר. לדעתי אין כל הבדל, לעניין קיומה של חלופת מעצר, בין חזקת מסוכנות שלא הופרכה לבין מסוכנות שהוכחה, במקרים בהם לא קיימת חזקת מסוכנות.

5.סיכומו של דבר, אני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים כדלקמן:

א.המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית הוריו, הה' מאיר וחנה תורג'מן, שבעכו, רח' בילו 24/1, עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 15631-09-10 ויהיה נתון לפיקוחם של הוריו ו/או של אחותו זיוית איסטרחוב ו/או על דודתו ימית כרמל, כאשר בכל שעה משעות היממה ישהו עמו ויפקחו עליו לפחות שניים מהמפקחים הנ"ל.

ב.המשיב יהיה נתון בתנאי פיקוח אלקטרוני באמצעות איזוק אלקטרוני במשך כל תקופת שהייתו במעצר בית בבית הוריו.

ג.נאסר על המשיב לצאת את הארץ עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 15631-09-10. על המשיב להפקיד את דרכונו במזכירות בית המשפט עד יום 24/10/10 שעה 13.00. בהעדר דרכון, יופקד עד אז תצהיר מתאים, חתום ע"י המשיב ומאומת ע"י עו"ד.

ד.אני מורה על העמדתו של המשיב בפיקוח מעצרים של שירות המבחן למשך תקופה של 6 חודשים. במהלך תקופה זו ישולב המשיב בקבוצה טיפולית לעצורי בית.