מדינת ישראל נ' תגריד

פסק דין

1. לפני שני ערעורים שהדיון בהם אוחד בשל שאלה משפטית משותפת העולה בהם – האפשרות להסמיך את הועדה המחוזית לתכנון ובניה לבצע צווי הריסה במסגרת גזרי דין, בעבירות על חוק התכנון והבניה.

מדובר בערעורים על גזרי דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת שרון לארי-בבלי) מיום 30.5.12, האחד בת"פ 10196/10 והשני בת"פ 10193/10.

רקע עובדתי- ההליכים בבית המשפט קמא

2. בשני התיקים הוגשו כתבי האישום ביום 31.10.10, בגין ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר, עבירות לפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

הנאשמים הודו והורשעו בעבירות המיוחסות להם.

לגבי העונש – בשני התיקים הגיעו הצדדים להסדר בעניין תשלום קנס, חתימה על התחייבות וצו הריסה ואיסור שימוש.

הצדדים נשארו חלוקים בשאלת הסמכת הועדה המחוזית או לחילופין הועדה המקומית לבצע את צווי ההריסה. המדינה ביקשה לאפשר לועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה, ולחילופין להסמיך את הועדה המקומית לעשות כן, וב"כ הנאשמים התנגד לשתי האפשרויות.

בית המשפט קמא קבע בשני גזרי הדין כי לא ניתן להסמיך את הועדה המחוזית לתכנון ולבניה לבצע את צווי ההריסה, וקבע כי אם הנאשמים לא יבצעו את צו ההריסה, תהיה הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים רשאית להרוס את המבנים.

את החלטתו שלא לאפשר לועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה ביסס בית המשפט על פסק דינו של כב' השופט מלצר ברע"פ 2889/08, מדינת ישראל נ' נועמן ג'האד (להלן: "פסק דין ג'האד", "פרשת ג'האד"). בית המשפט קמא קבע כי "לעניין הסמכת הועדה, לא אוכל לקבל את עמדתו של ב"כ המאשימה לפיה האמור ברע"פ 2889/08 הוא במסגרת אמרת אגב. דבריו של כב' השופט מלצר ברורים ונחרצים ועל פיהם אין ולא ניתן להסמיך את הועדה המחוזית לביצוע ההריסה".

על קביעה זו ועל דחיית הבקשה להטלת ביצוע ההריסה על הועדה המחוזית מערערת המדינה.

טענות הצדדים:

3. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט קמא בגזרי הדין, מהנימוקים המפורטים להלן:

(א) בית המשפט קמא טעה כאשר דחה את הטענה לפיה דברי כב' השופט מלצר בפרשת ג'האד הינם אמרת אגב. לדברי ב"כ המערערת, הדברים בעניין ג'האד עוסקים בתרחיש אחר, בו התעוררה השאלה לאחר שניתן כבר גזר הדין, ובמקרה זה קבע בית המשפט העליון שקיים הסדר שלילי המונע את האפשרות להעביר את נטל ביצוע צו ההריסה במועד שמאוחר לגזר הדין. בהמשך התייחס בית המשפט לטענה נוספת, והיא האם ניתן לבקש להעביר את נטל הביצוע לועדה המחוזית, אך קבע שמאחר שהתשובה לשאלה הקודמת הינה שלילית, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלה דנן, ולכן בית המשפט דן בו רק באמרת אגב. במקרה זה, טוען ב"כ המערערת, ספק אם החלטת בית המשפט הייתה זהה גם במקרה בו התבקשה הסמכת הועדה המחוזית לפני מתן גזר הדין, כמו במקרה שלפנינו. ולראיה, בפסק הדין בעניין ג'האד קבע בית המשפט שהפתרון הוא בנקיטת הליך פלילי נוסף בו יבוקש מלכתחילה להטיל את ביצוע הצו על המדינה.

(ב) בית המשפט קמא טעה כאשר קבע שדברי בית המשפט העליון בפרשת ג'האד אינם אמרת אגב מהסיבה שהם "ברורים ונחרצים" שכן המבחן האם מדובר בקביעה הדרושה לצורך הכרעה בתובענה אינה בבדיקת נחרצותם של הדברים.

(ג) בית המשפט קמא טעה כאשר התעלם מפסקי דין נוספים שהוגשו במהלך הדיון, מהם עולה שאין מניעה להסמיך את הועדה המחוזית לבצע צווים שיפוטיים המוצאים מכוח סעיף 205 לחוק.

(ד) הועדה המחוזית היא זרוע של המדינה והיא המגישה את כתבי האישום ועל זרוע זו מוטל, בין היתר, ביצוע צווי ההריסה.

(ה) החלטת בית המשפט קמא מרחיקת לכת מאחר שבמשך שנים הוסמכה הועדה המחוזית, כדבר שבשגרה, לבצע צווי הריסה, ומשמעות הפסיקה היא פגיעה אנושה באכיפת החוק ובאלפי התיקים בהם המדינה נטלה על עצמה את ביצוע האכיפה. קבלת החלטת בית המשפט קמא תהפוך אלפי פסקי דין ל"אות מתה".

(ו) לפי כללי הפרשנות יש לפרש בצורה תכליתית את החוק. המקרה דנן הוא מקרה מובהק בו ראייה כוללת של סמכויות מקבילות ופרשנות תכליתית מחייבת לראות את המדינה כגוף שיכול לקבל הסמכה לביצוע צווים שיפוטיים, וזאת אף שהדבר לא מופיע מפורשות בחוק.

על כן ביקשה המערערת להורות על ביטול חלק זה של גזרי הדין, לקבוע כי אין כל מניעה בדין להסמיך את המדינה, באמצעות הועדה המחוזית, לבצע צו הריסה שיפוטי, ולהורות כך.