מדינת ישראל נ' תגר דב

החלטה

בענין בקשה לביטול פסק דין

הנאשם עתר בעצמו לביטול פסק הדין ובקשתו נדחתה. משנדחתה בקשתו חזר ופנה לבית המשפט בבקשה מפורטת ומנומקת שהניח בפני בא כוחו הנוכחי. בבקשה שבפני עותר הסניגור המלומד להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ולעיון מחודש בהחלטה הדוחה את הבקשה. לטענת הסניגור המלומד הנאשם שקיבל שני דו"חות האחד על אי ציות לתמרור עצור והשני על אי ציות להוראות שוטר, השלים עם ביצוע העבירה הראשונה (אי ציות לתמרור עצור), שילם את הקנס שבצידה, וסבר שבכך תם ונשלם הענין. לדבריו, הוא לא ידע כי עליו להתייצב למשפט גם בגין הדו"ח השני. עוד נטען, כי הנאשם כופר בכך שלא ציית לשוטר שהרי עצר והתנצל בפניו. כמו כן, הפנה הסניגור להבדלי השעות שבשני הדו"חות. לסיכום הוסיף וטען הסניגור, כי העונש שהוטל עליו חמור ומן הראוי ליתן לו את יומו בבית המשפט. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין בתשלום הקנס ביחס לדו"ח הראשון הצדקה לאי התייצבות למשפט.

מדובר בפסק דין מיום 6/12/10. פסק הדין חלוט מזה זמן רב, השיהוי ממושך. אין בבקשה נימוק המקים טעם ממשי מניח את הדעת שבגינו יטה בית המשפט להאריך את המועד לביטול פסק הדין. העובדה שהנאשם קיבל שני דו"חות ובחר לשלם אחד מהם ועם השני לא השלים, כדבריו, היא הנותנת כי הייתה עליו חובה להתייצב למשפט, אליו זומן כדין עת נמסרה לו ההזמנה לדין הכלולה בדו"ח שקיבל לידיו. טענת "לא ידעתי" וכיוצא באלה טענות, אינן מהוות עפ"י הפסיקה עילה להארכת מועד ואף אין בהן כדי להצדיק את העדרותו של הנאשם מהדיון בו נשפט בהעדרו.

בנוסף, בחנתי את הראיות בתיק על מנת לבחון את השאלה המהותית והעיקרית שבפני, קרי, האם נגרם למבקש עיוות דין ואכן עומדת לו הגנה מפני האישום בו הורשע, כפי שנטען ע"י הסניגור. ברם, לא מצאתי שיש ממש בטענות אלה, ההיפך מכך.

מעיון בנסיבות האירוע עולה, כי השוטר עמד במחסום משטרתי בשד' ההסתדרות 90 חיפה, לכיוון צפון, וסימן למבקש לעצור, מאחר והלה לא ציית לתמרור עצור (עבירה בה הודה הנאשם הורשע ונשא את עונשו). הנאשם התבקש ע"י השוטר עורך הדו"ח לעצור בצד הדרך ולמסור את רשיונותיו. בתגובה נעצר הנאשם, אך סירב לצאת מהרכב, נעל את דלתות הרכב, לא מסר תעודת זהות לשוטר, נסע לאחור ונמלט מהמקום חרף הוראות השוטר לעצור, ובעשותו כן כמעט ודרס את השוטרים שבמחסום וכפי שהשוטר ציין זאת בדו"ח: "ואז נסע אחורה קצת ופנה שמאלה התקרב אלינו יותר יותר וכמעט דרס אותנו ואת השוטר השני ברח ונמלט מהמקום...".

הנאשם נמלט מהמקום כשהוא נוסע על נתיב תחבורה מיוחד. השוטרים דלקו אחריו בניידת משטרתית תוך כדי שהם מדווחים על האירוע בקשר, ותוך כדי שהם כורזים לנאשם לעצור בצד הדרך, ומפעילים סירנה ואורות כחולים. למרות זאת, הנאשם המשיך בנהיגה פרועה משד' ההסתדרות ועד לצומת חוצות המפרץ "תוך כדי סיכון רכבים ונוסעים אחרים", כלשון חומר הראיות שבפני. לכשנעצר, וכתירוץ לבריחתו מהשוטרים, טען הנאשם כי הרגיש מאוים מפניהם.

הנה כי כן, הנאשם לא נענה להוראות השוטר ולא נעצר בצד הדרך כפי שהתבקש ע"י השוטר. לא זו אף זו, הנאשם הפגין התנהגות בריונית מסכנת חיים, הוא נמלט מהמקום בו נעצר לראשונה ע"י השוטר ותוך כדי כך כמעט ודרס את השוטרים במחסום, וכאילו לא די בכך נסע על נתיב תחבורה מיוחד תוך כדי נסיעה פרועה אשר סיכנה את העוברים והשבים ואת יתר המשתמשים בדרך. חסד עשתה עימו המאשימה שלא הגישה נגדו כתב אישום בגין עבירה של סיכון אדם בנתיבי תחבורה, עבירה שהיא בסמכותו של בית המשפט המחוזי ושדינה עפ"י החוק מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח. עוד אציין, כי הסיכון הוודאי לחיי אדם ביחס למי שנמלט משוטרים בתחומיה של עיר, ברור ואינו טעון הוכחה (ע"פ 1605/11 מדינת ישראל נ' אורן לייבה (2011).

באשר לטענות הסניגור לענין העונש שהוטל על הנאשם, אכן, עונש הפסילה שהוטל על הנאשם אינו קצר, אך הוא הוטעם בגזר הדין בנסיבות החריגות, יוצאות הדופן והחמורות שבאירוע זה, כפי שפורט לעיל. אציין, כי בפסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע למי שבורח מהמשטרה ומסכן תוך כדי כך את הציבור, נקבעה החובה להטיל עונשים מרתיעים, יפים לכאן הדברים הבאים שאמר בית המשפט העליון לאחרונה בע"פ 1540/11 מדינת ישראל נ' חג'ג' (2011):

"כידוע, בית משפט זה הציב רף של מספר שנות מאסר לעבירה של סיכון חיי אדם, כאשר מדובר במרדף בו נמלט הנהג מאנשי משטרה שדולקים אחריו".

יצוין, כי במסגרת פסק הדין בענין חג'ג' ביקר בית המשפט העליון את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אשר ראה להקל על הנאשם והטיל עליו "רק" 6 ח' מאסר ושלוש שנים פסילה. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והחמיר בעונש המאסר תוך שהוא מדגיש כי לא ימצה את הדין עם הנאשם בשל הכלל שאין ערכאת הערעור נוהגת לעשות כן (ראו גם דברים שאמר בית המשפט העליון בענין מדיניות הענישה הראויה בנסיבות בהן נהגים אינם מצייתים להוראות השוטרים, ופותחים במנוסה מפניהם תוך שהם מסכנים חיי אדם - ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבוליקעאן (2004) ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, סעיף 16 לפסק הדין (2005); ע"פ 6444/09 נאסאר נ' מדינת ישראל (2010); ע"פ 6442/09 אלחטיב נ' מדינת ישראל (2010); ע"פ 965/10 אגא נ' מדינת ישראל (2010); ראו לאחרונה: ע"פ 1099/11 דוד בן אבו נ' מדינת ישראל (2011) שם הוטלו על נאשם, בין היתר, 3 שנות מאסר, 5 שנות פסילה).

לא נעלמה מעיני העובדה שלא יוחסה לנאשם שבפני עבירה של סיכון אדם בנתיבי תחבורה, כך גם צוין בגזר הדין, אך הנסיבות העובדתיות, והתנהגותו פורקת כל עול, כפי שבאו לידי ביטוי בחומר הראיות, חמורות וחריגות, והן-הן המהוות הצדקה להחמרה בעונש הפסילה שהושת עליו. גם כאן, כמו במקרים שהובאו בפסיקה דלעיל, נמלט הנאשם תוך שהוא כמעט ודורס שוטרים, בנהיגה פראית תוך סיכון יתר העוברים והשבים. לפיכך, העונש שהוטל על הנאשם אינו חורג באופן קיצוני ואף אינו חמור. יצוין, כי בשל העובדה שנשפט בהעדרו לא הוטל עליו עונש מאסר מותנה, שבנסיבות העניין, יתכן כי היה ראוי להטילו, לבל יחזור הנאשם וישוב ויסכן חיי האדם כל אימת ששוטר יעצור אותו ויבקש את רשיונותיו.

באשר לטענה שמעלה הסניגור ביחס להבדלי השעות שבין הדו"חות, לא מצאתי כי יש בכך כדי להוות עילה לביטול פסק הדין. מעיון בחומר הראיות ונסיבות האירוע שבשני הדוחות עולה ברורות, כי הנאשם נעצר מלכתחילה בגין אי הציות לתמרור העצור. הוא הודה בכך וטען, כי אינו מכיר את האזור, אך אז קיבל האירוע תפנית חמורה עת נמלט הנאשם לשוטרים. לכשנעצר נמסרו לו שני הדוחות, הדוח הראשון בגין אי ציות לתמרור עצור, שכבר הוכן במקום בו נעצר, והדוח השני בגין אי ציות להוראות שוטר. הואיל ואירוע אי הציות לתמרור עצור היה מס' דקות לפני האירוע בו החליט הנאשם שהוא לא נענה להוראת השוטר אלא נמלט מהמקום, נרשם הדו"ח בגין אי הציות וייחס לו עבירה זו מס' דקות לאחר מכן.

בנסיבות מצטברות אלה, לא מצאתי להעתר לבקשה ואני דוחה אותה על כל חלקיה.

ניתנה היום, ח' אב תשע"א, 08 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: