מדינת ישראל נ' תאאר(עציר) ואח'

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא השופט פיינברג) בדבר שחרור ממעצר עד תום ההליכים, בתנאים.

ההליכים בבית משפט קמא

1.ביום 18.2.10 הוגש בבית משפט השלום כתב אישום המייחס למשיב 1 ששה אישומים, שעניינם התפרצות וגניבה במקומות שונים בבית חנינה וסביבתה - ארבעה מהם בתי עסק, ושניים מהם בתי מגורים; למשיב 2 יוחסו בכתב האישום ארבעה אישומים, שעניינם התפרצות לבתי עסק וגניבה בבית חנינה והסביבה.

2.כנטען בכתב האישום, ההתפרצויות בוצעו בידי מספר אנשים, בהרכבים משתנים, במהלך החודשים יוני, אוקטובר, ודצמבר 2009 וכן בינואר 2010.

3.למשיבים אין הרשעות קודמות.

4.עם הגשת כתב האישום הוגשה כנגד הנאשמים בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

5.בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד המשיבים, הוגשו שלושה כתבי אישום ובקשות מעצר עד תום ההליכים כנגד שלושה מעורבים אחרים בפרשת ההתפרצויות (להלן – האחרים). בכתבי האישום האחרים מיוחסים לנאשמים האחרים שלושה אישומי התפרצויות וגניבה מבתי עסק, ביחד עם המשיבים.

6.הדיון בעניין מעצרם של המשיבים ושל האחרים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם אוחד בבית משפט קמא, בהסכמה.

7.בדיון מיום 22.2.10 הסכים משיב 1 כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו, למעט אישום 7. כמו כן נראה כי לגבי אישום 5 הובעה הסתייגות מסויימת. משיב 2 מצידו לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. יוער, כי בדיון בפני העלו סנגורי המשיבים טענות בדבר משמעותן המשפטית של ראיות אלו לצורך הרשעה בעבירות שיוחסו למרשיהם, אולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי כפי שיפורט, אין צורך שארחיב בעניין זה כאן.

8.בפני בית משפט קמא טענו שני המשיבים, כמו גם האחרים, כי לא קמה עילת מעצר, והציעו חלופות מעצר. בית משפט קמא דחה את הדיון לצורך קבלת תסקיר שירות המבחן לשם בחינת חלופות מעצר.

9.בדיון מיום 11.3.10 הובאו בפני בית משפט קמא תסקירי שירות המבחן. שירות המבחן נמנע מלהמליץ על חלופת מעצר לגבי שניים משלושת האחרים. לגבי המשיבים דנן ולגבי אחד מן האחרים, מוחמד אבו טעה (להלן – אבו טעה), ניתנה המלצה לחלופת מעצר.

10.בית משפט קמא אימץ את המלצת שירות המבחן לשחרור בתנאים של המשיבים ושל אבו טעה.

11.על החלטתו של בית משפט קמא לשחרורו בתנאים של אבו טעה לא הוגש ערר, והוא שוחרר.

12.על ההחלטה בדבר שחרורם של המשיבים דנן, לעומת זאת, הוגש ערר, כאשר העוררת מסבירה את האבחנה בין המקרים על רקע הפער בין כמות האישומים המיוחסת לנאשמים השונים: לאבו טעה יוחסו שלושה אישומים; למשיב 2 יוחסו ארבעה אישומים; ולמשיב 1 – ששה אישומים.

דיון

13.הכרעה בדבר התקיימותה של עילת מעצר מחמת סכנה לשלום הציבור מחייבת הערכה אישית של מידת מסוכנותו של כל נאשם. נבחן איפוא את הנסיבות הנוגעות למשיבים השונים, כפי שפורטו בהחלטת בית משפט קמא וכעולה מן החומר שבפניי:

משיב מס' 1

14.כפי שמציין בית משפט קמא בהחלטתו, משיב 1 הוא בן 21. עד למעצרו עבד בחברת ניקיון ואחזקה ולא עומדות לחובתו כל הרשעות קודמות. משיב 1 התקשה להסביר לשירות המבחן את מעורבותו בעבירות, אך הודה במיוחס לו, ומכאן אות ללקיחת אחריות.

15.הוריו של משיב 1 התייצבו לדיון בפני בית משפט קמא ונחקרו על ידו. בית משפט קמא ציין כי מדבריהם שוכנע כי הם לא היו מודעים למעורבות הפלילית של בנם עד שנעצר וכי הם רואים את המעשים בחומרה. עוד ציין בית משפט קמא כי מדובר במשפחה נורמטיבית ובהורים סמכותיים.