מדינת ישראל נ' שריתח(עציר) ואח'

גזר דין לנאשם 2

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, בהתאם להוראת סע' 12(1) לחוק הכניסה לישראל. על פי האמור בכתב האישום, שהה הנאשם ביום 12.3.14 בשעה 23:30 בתוך תחומי המדינה מבלי שיש בידו אישור כדין. לא היה בין הצדדים כל הסדר לעונש.

במסגרת הטיעונים שנערכו בפניי, ביום 7.4.14, וכן ביום 23.4.14, אלו התמקדו בשאלת הפעלתו של המאסר המותנה.

ב"כ הנאשם ציין כי בנסיבותיו המיוחדות של הנאשם שבפניי, יהיה זה בלתי צודק וראוי להורות על הפעלתו של המאסר המותנה. לדבריו, עובר להגשת כתב האישום במסגרת ת.פ. 27869-03-13 (להלן: "התיק הקודם") היה הנאשם נעדר עבר פלילי. הסיבה בגינה הוגש נגדו כתב האישום, הגם שמדובר בכניסה יחידה, נעוצה בכך שבתחילה יוחסה לנאשם גם עבירה של גניבה והפרעה לשוטר. בסופם של דברים, פרק זמן קצר לאחר שהוגש כתב האישום, ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום כך שיוחסה לנאשם רק עבירה של כניסה לישראל שלא כדין. בגין כך נגזר על הנאשם עונש צופה פני העתיד והתחייבות.

אליבא ב"כ הנאשם, מלכתחילה לא היה מקום להגיש במסגרת התיק הקודם כתב אישום וההסדר נעשה מתוך "מוצא של כבוד". הדברים מצאו ביטוי גם בפרוטוקול התיק הקודם, כאשר נטען בפני ביהמ"ש שאלמלא עבירת הרכוש, שבסופם של דברים נמחקה, הנאשם היה משוחרר ללא כל תנאי. במצב המשפטי הנוכחי תלוי ועומד כנגד הנאשם מאסר מותנה ארוך בגין כתב אישום אשר כאמור לא הצדיק את הגשתו. מדובר בנאשם שזוהי כניסתו השנייה לישראל שלא כדין, כך שאפילו לפי נהלי העמדה לדין של המשטרה לא היה מקום להעמידו לדין. מעבר לכך, הוסיף וציין כי הנאשם מצוי במעצר מזה כחודש וחצי, כך שאפילו יוארך המאסר המותנה, אין לומר כי זה יצא פטור בלא כלום. לכל אלה הוסיף את מאפייניו האישיים, בכללם מצב כלכלי קשה, היותו נשוי טרי, כאשר אשתו עתידה ללדת תאומים בזמן הקרוב. יש בכוונת ראש עיריית יאטה להעסיקו לאחר שישתחרר, ומכאן גם החשש להישנות כניסות בעתיד על רקע מצוקה כלכלית מצטמצם עד מאוד.

ב"כ המאשימה מנגד סבור כי אין כל נימוק שיצדיק הארכת המאסר המותנה. המדובר במאסר מותנה חלוט שלא הוגש לגביו ערעור. גם אם עבירת הרכוש בתיק המקורי נמחקה, הרי שזאת נעשה משיקולים כאלה ואחרים הנמצאים במסגרת שיקול הדעת של המאשימה בעריכתם של הסדרי טיעון. הנאשם ידע כי תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה וחרף כך בחר להיכנס. עצם העובדה שנערך עם הנאשם הסדר טיעון מקל, וודאי שאינה אמורה לשמש לו כנתון המצדיק הארכת המאסר המותנה.

מעבר לכך, הפנה לערכים בהם פגע הנאשם, בכללם הפגיעה בריבונות המדינה ועתר לגזור על הנאשם עונש בגדרי המתחם הנע בין 1-6 חודשים, להפעיל את עונש המאסר המתונה במצטבר, וכך גם את ההתחייבות בגין התיק הקודם, בצד עונש צופה פני העתיד.

דיון והכרעה:

הואיל ועיקר הטיעונים בתיק זה נסובו סביב שאלת הארכת המאסר המותנה, אקדים בקצרה ואציין, בהתאם לתיקון 113, כי בעצם הכניסה לישראל ללא אישור פגע הנאשם בערכים המוגנים של ריבונות המדינה, הסוברניות שלה להחליט מי יבוא בשעריה ובעקיפין גם פגיעה בביטחון הציבור.

בנסיבותיו של נאשם זה, כאשר מדובר בכניסה יחידה ללא עבירות נלוות בגין מצוקה כלכלית (הגם שזה נמצא בסמוך לשעת חצות בתוך תחומי המדינה, נתון הפועל לחומרה), מצאתי לאמץ את המתחם שנקבע ע"י בתי המשפט המחוזיים השונים, היינו מתחם עונש הנע בין 1-6 חודשים (ראה בין היתר ע"פ 41708-07-12 מחוזי נצרת, עפ"ג 57019-07-12 מחוזי מרכז, עפ"ג 28704-09-12 מחוזי ב"ש וכן עפ"ג 17027-08-13 מחוזי ב"ש, עפ"ג 48101-10-13).

שאלת הארכת המאסר המותנה:

אשר לשאלת הארכת המאסר המותנה, הרי שבהתאם להוראת סע' 55 לחוק העונשין: "מי שנדון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת יצווה ביהמ"ש על הפעלת המאסר על תנאי". זהו הכלל וזוהי דרך המלך.

כאמור, ב"כ הנאשם מבקש לעשות שימוש לפי הוראת סע' 56 לחוק הנ"ל, המאפשר לביהמ"ש במקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי לצוות על הארכתו או חידושו: "אם שוכנע ביהמ"ש שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי".

נשאל איפה השאלה האם מוצדק להאריך מאסר מותנה בשל טענה לפיה לא היה מלכתחילה מקום להגיש את כתב האישום שבגינו הוטל אותו מאסר מותנה.

לאחר ששקלתי הטיעונים, אין בידי לקבל טענה זו ולא מצאתי כי בנסיבות האמורות לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר המותנה.

בראשית, וכפתח דבר, אציין כי מטבעם של דברים בפני מותב זה (שהסדר הטיעון בתיק הקודם הוצג בפניו), לא נחשף בכל דרך שהיא לניהול המו"מ שקדם להסדר הטיעון, לא נחשף לכל הליך של שמיעת ראיות והלכה למעשה המדובר בהסדר סגור שהוצג לביהמ"ש על מנת שישקול קבלתו בהתאם להלכות הנוגעות. במצב דברים זה, אפילו ביהמ"ש היה מוצא לנכון להידרש לשאלת סבירות הגשתו של כתב האישום המקורי, אין בידיו כל כלים לעשות כן. בהקשר לכך יוער כי הלכה ידועה היא כי שיקול דעתה של המאשימה בדבר דיות הראיות המצדיקה הגשת כתב אישום רחב הוא עד רחב מאוד, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן יתערב ביהמ"ש בשיקולי העמדה לדין של המאשימה.

ראה בעניין זה בג"צ 1736/10 ליברמן נ' מ"י, בה ביהמ"ש העליון מציין כי: "בית משפט זה חזר ושנה, כי אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המבצעת בשיקול דעתו שלו; כי הוא אינו בודק את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה (בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה פ"ד נט(2), 481, 570; עע"מ 1985/10 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' די. אנד די. בטיחות בע"מ (לא פורסם); בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 838-837), אף אם הוא עצמו בנסיבות היה מחליט אחרת. אין הוא מבקש להיכנס בנעליה של הרשות, ואשר עליו לבחון הוא האם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות".

יתרה מזאת, גם אם נמצא שמלכתחילה עצם הגשת כתב האישום לא הייתה מוצדקת (ואין בכוונתי לקבוע כל ממצא ביחס לכך), אין בכך לשנות מהעובדה שהסדר הטיעון, בסופו של דבר, נעשה על דעתו של הנאשם, בהסכמתו, תוך שזה שייכלל, מטבעם של דברים, את היתרונות והחסרונות הגלומים באותו הסדר - והסכים לו.

לא זו אף זו. אין טענה לפיה הנאשם הורשע בתיק המקורי בגין עבירה שלא ביצע, וכך גם אין טענה שכתב האישום אינו חוקי, שכן כידוע הטענה בדבר חוסר הצדקה בהגשתו מבוססת ההנחיות פנימיות של משטרת ישראל. מבלי לגרוע מהמשקל והאופן שבו יש להתייחס להנחיות הנ"ל, אין אלה באות לבטל חיקוק של המחוקק הראשי, אשר קבע כי די בכניסה אחת על מנת להרשיע אדם לפי חוק הכניסה לישראל.

בסופם של דברים, הנאשם נכנס לישראל במודע, לאחר שידע שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן 4 חודשים. משנתפס אין מקום להתחקות בדיעבד אחר הצדקתו של המאסר המותנה ויש להפעילו בהתאם להוראת סע' 55.