מדינת ישראל נ' שר

בפני

כב' השופט יעקב בכר

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק.

1.כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום לפיו, ביום 19.9.07 בשעה 10:32, לא צייתה לתמרור ב-37 המוצב בדרך בכיוון נסיעתה, עבירה בניגוד לתקנה 22 (א) ו- 64 (ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2.הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום.

3.התביעה הביאה כעד מטעמה את השוטר רס"מ שהאדי וואיל, עורך הדו"ח ת/1 והסקיצה ת/2 וכך נכתב בדו"ח ת/1.:

"הנהגת הנ"ל יצאה ממתחם החרושת 48 לרחוב החרושת וכשהגיעה לצומת ויצאה ימינה לא עצרה את הרכב בכלל למרות שיש לה תמרור עצור המוצב במקום בצד הימני ובולט ונראה טוב לעין, יש לציין שאני עמדתי במרחק 20 מטר מהצומת וראיתי את כל ביצוע העברה"

בעדותו בפניי ציין כי הניידת חנתה במקום שממנו לא שולטים בנעשה בצומת ולכן עמד רגלי בצומת ליד הספסל שרואים בנ/1.

עפ"י הרישום בדו"ח הגיבה הנאשמת ואמרה:

"אני עצרתי והסתכלתי שמאלה"

4.מטעם הנאשמת העידה הנאשמת בעצמה.

בעדותה בפניי מסרה:

"הייתי ביום סדורים הגעתי לצומת שם מוצב תמרור עצור , עצרתי , עליתי על הכביש ... וכמעט שהייתי לפני הרמזור ראיתי שוטר מגיע מהצד השני והוא אותת לי לעצור בצד ולבוא לניידת שעמדה בצד , הוא אמר לי שלא עצרתי ברמזור , אמרתי לו שכן עצרתי".

הגישה תמונות של הצומת לצורך המחשת גירסתה (נ/1 - נ/4).

הנאשמת ציינה שהיתה חייבת לעצור בקו הצומת מאחר ואין שדה ראייה מצד שמאל שלו.

5.הכרעה

לאחר ששמעתי את העדים, שקלתי את דבריהם והתרשמתי מהופעתם בביהמ"ש מצאתי שנותר בליבי ספק אם הנאשמת עברה את העבירה שייחס לה השוטר.

הנאשמת העידה בפניי בצורה ברורה, עקבית ומשכנעת ולכן לא מצאתי במקרה דנן להעדיף את גירסת עד התביעה על פני גירסת הנאשמת. מה גם שגירסת עד התביעה לא אומתה בעדות נוספת של שוטר נוסף שהיה יחד עמו.

לאור האמור לעיל, לא אדע איזו מבין שתי הגירסאות היא הנכונה.