מדינת ישראל נ' שקיראת(אחר/נוסף) ואח'

גזר דין

כתב האישום

ביום 2.3.13 , תקפו הנאשמים את זאכי וחאלד הידמי (להלן:"המתלוננים" או "זכי" ו"חאלד" בהתאמה) עקב סכסוך סתמי שעניינו שלט רחוק לשער חשמלי המצוי במתחם משותף לנאשמים ולמתלוננים.

הנאשמים היכו את זכי וחאלד באגרופים ובבעיטות במשך דקות ארוכות, והמשיכו לעשות כן גם כאשר זכי נפל על האדמה.

עוברי אורח שנקלעו למקום, ניסו להפריד בין הנאשמים למתלוננים, אולם לא הצליחו בכך, ונאשם 1 המשיך להכות את זכי בעוד נאשם 2 מכה את חאלד באגרופים ובבעיטות לגופו.

בשלב זה, בעט נאשם 1 בראשו של זכי, והנאשמים הוציאו את חגורותיהם והחלו מכים את המתלוננים באמצעותן.

כתוצאה מכך, נגרמו לחאלד כאבים באף, רשרושים באוזן ונפיחות וכן המטומה קלה באף, ואילו לזכי נגרמו סימני חבלה בגבו וכן בכתף שמאל ובשורש יד ימין.

בשל כל אלו, הורשעו הנאשמים בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 יחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

נאשם 1 הוסיף וצירף תיק (ת.פ. 36192-12-12) והודה בעובדותיו המקימות עבירה של החזקת סכין יפנית ומברג ביום 9.1.10 בירושלים, בסמיכות זמנים לקטטה שהתנהלה במקום.

טיעוני הצדדים

המאשימה, הצביעה על חומרתה של התקיפה המתוארת בכתב האישום ועל תוצאותיה הקשות. לשיטתה, יש להגן על גופו של אדם, על שלמותו ועל בריאותו מפני גורמים אלימים, ועל כן, בהתחשב בנסיבות העבירה, בשימוש שנעשה בחגורות ובמשך זמן ההכאה, יש להעמיד את מתחם הענישה ההולם על 12-48 חודשי מאסר, ובגין החזקת הסכין (המיוחסת לנאשם 1 בלבד) המתחם צריך שיעמוד על 6-24 חודשי מאסר בפועל.

נאשם 1, נדון בשנת 2007 ל- 120 שעות שירות לתועלת הציבור, לאחר שנקבע כי ביצע עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

נאשם 2, הורשע בשנת 2003 בעבירה של העסקת תושב זר, בגינו הוא נדון למאסר מותנה ולקנס.

בעניינו של נאשם 1 עותרת המאשימה להצבתו בחלקו התחתון של מתחם הענישה ההולם, והעמדת עונשו על 18 חודשי מאסר בפועל.

בשל נסיבותיו האישיות של נאשם 2, הגבילה עצמה המאשימה לעונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

מאידך, ב"כ הנאשמים, הצביע על העובדה כי מדובר באירוע חד פעמי שהסלים באופן בלתי צפוי ומקורו בסכסוך נקודתי. המתלוננים הם חברי ילדות של הנאשמים, ומתגוררים בשכנות להם.

אין להצדיק, כמובן, לדבריו, את התנהגותם של הנאשמים אולם יש להביא בחשבון את הסולחה שנערכה (הוגשה וסומנה – נ/1) ועל כן ראוי להקל בעונשם ולהעמידו על עונש נמוך באופן משמעותי מזה שעותרת לו התביעה.

בכל הנוגע לנאשם 1, הבהיר עו"ד הדיה בתחילת טיעונו כי לחובתו בעברו לא נזקפת כל הרשעה, ועל כן הוא עותר לאי הרשעתו בדין אף בשני התיקים הניצבים לפנינו כיום, מאחר ונאשם זה מתעתד אף הוא להתנתק מאחיו (נאשם 2) ולעסוק בקבלנות בתחום הבנייה. הרשעתו תגדע שאיפה זו בעודה באיבה. עו"ד הדיה, אחז בטיעון זה על אף שמדובר בשני אישומים (הקטטה דנן והחזקת הסכין, כמפורט לעיל), מאחר ומדובר בנאשם שעברו נקי כמעט לחלוטין, ויש ליתן אף בידיו הזדמנות ואפשרות להתפתח ללא צילה המעיב של הרשעה בפלילים.

בעניינו של נאשם 2, הטעים הסניגור וטען לאי הרשעתו בדין. לדבריו, מדובר בקבלן רשום, שהרשעתו עשויה להביא לשלילת רישיונו, ובעקבותיו לקריסה כלכלית שלו ושל עובדיו ובני משפחתו הסמוכים על שולחנו.

נאשם 2, כך לשיטת סניגורו, בנה את עצמו ואת עסקיו במו ידיו ובעבודה מאומצת מבלי שכשל ולו פעם אחת (למעט העסקת עובד זר- עבירה שנעברה מתוקף עבודתו).