מדינת ישראל נ' שקיב

החלטה

החלטה תינתן לאחר ההפסקה.

ניתנה והודעה היום י"ח אדר תש"ע, 04/03/2010 במעמד הנוכחים.

שרית זמיר, שופטת

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בקטינה במס' הזדמנויות, עבירה לפי סעיפים 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין התשל"ז-1977 וכן עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

על-פי עובדות כתב האישום, בין החודשים דצמבר 2009 וינואר 2010 במס' הזדמנויות, בעת ששהתה המתלוננת (קטינה ילידת 98), בחנותו של המשיב, ביצע בה המשיב מעשים מגונים בכך שנגע בגופה, בישבנה, בחזה ובבטנה מעל בגדיה וזאת לשם גירוי וסיפוק מיני.

בתאריך 27/01/10, עת הגיעה המתלוננת לחנות ודרשה מהמשיב כי ישלם לה כסף, אזי לא תתלונן במשטרה על המעשים שביצע בה, נטל המשיב סכין ואיים על המתלוננת כי אם תתקרב לפה פעם נוספת ידקור אותה עם הסכין.

לצד כתב האישום הוגשה בקשה לשחרור המשיב בערובה, ולקביעת תנאים מגבילים בענינו של המשיב, על-פי הסעיפים 44 ו- 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996.

בדיון שנערך ביום 12/02/10, קבע בית המשפט כי בהתאם להסכמת הצדדים, ישוחרר המשיב בתנאים הבאים:

התחייבות עצמית, הפקדה במזומן וערבויות צד ג'.

על המשיב נאסר ליצור כל קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת.

נאסר על המשיב לצאת מן הארץ עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

הותר למשיב לצאת במהלך השעות 08:00 ועד 10:00 ובין השעות 18:00 ועד 20:00 לצורך סידורים בליווי אחד הערבים.

בדיון שהתקיים בפני ביום 18/02/10, ביקש ב"כ המשיב להגדיל את מס' השעות בהן תותר יציאתו של המשיב לניהול סגירת העסק, הסדרת תשלומים, יציאות לבנקים וכד'.

ב"כ המבקשת התנגדה לבקשה, ובית המשפט התיר למשיב לצאת למשך שעה נוספת בשעות הבוקר בלבד, לצורך הסדרת עסקיו בליווי צמוד והדוק של אחד הערבים.

באותו דיון, יצאו הצדדים ובית המשפט מתוך נקודת הנחה כי המשיב מצוי בתנאי מעצר בית על כן נתבקשה הרחבת מסגרת השעות בהם יותר לו לצאת לעיסוקיו.

איש מב"כ הצדדים לא הפנה את תשומת לב בית המשפט לפרוטוקול הדיון בעניינו של המשיב בפני כב' השופט שוהם, החלטת השחרור מיום 12/0210, אשר לפיה כעולה מהפרוטוקול, לא הוטל על המשיב מעצר בית.

גם בדיון בפני היום, לא התייחסו הצדדים לענין זה כלל ועיקר ורק לאחר שבית המשפט עיין בחומר המצוי בתיק החקירה לצורך קבלת ההחלטה, הסתבר כי תנאי שחרורו של המשיב כלל לא כוללים מעצר בית, ותשומת לב הצדדים הופנתה לכך.

משהובא הדבר לתשומת ליבם של הצדדים, טענה ב"כ המבקשת כי ככל הנראה הדבר נשמט מהחלטת בית המשפט ובפועל גם המשיב בטיעוניו, מלמד על עצמו כי הוא מצוי בתנאי מעצר בית.

ב"כ המשיב טען כי לאור טיעוניו בדבר העדרן של ראיות לכאורה, ולחילופין כרסום ממשי בחומר הראיות, הרי שעותר הוא לבטל את התנאים המגבילים של המשיב כליל ולהסתפק בערבויות שנחתמו בתיק.