מדינת ישראל נ' שניר

החלטה

בפני בקשה לזימון עד מטעם הנאשם.

להלן עובדות המקרה:

1.כנגד הנאשם הוגש בתאריך 5.5.08 כתב אישום המייחס לו עבירה מיום 25.2.04 בגין העסקת עובדים זרים בעבודות גינון שלא כדין, בניגוד להוראות סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים).

2.במסגרת דיון הוכחות שהתקיים בתיק הנ"ל בתאריך 19.1.11 סירב ב"כ דאז עוה"ד שי אלמקייס לחקור את עדי המאשימה ולייצג את הנאשם, מאחר ובקשתו לדחיית מועד הדיון נדחתה על ידי בית הדין.

3.לאור האמור, החליף הנאשם את סנגורו.

4.ב"כ הנאשם הגיש לביה"ד בקשה לקביעת מועד דיון הוכחות נוסף לצורך חקירת עדי המאשימה, והבאה לעדות את מר סאלם יוסף, אשר לטענת הנאשם, עבד אצלו בתקופה הרלוונטית ונכח במועד הביקורת ביום 25.2.04.

5.בתאריך 15.3.11 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת הנאשם לחקור מחדש את עדי המאשימה, מאחר ובא כוחו דאז של הנאשם ישב בהתרסה בביה"ד וסירב לחקור את עדי המאשימה.

6. הנאשם טוען כי, יש בעדותו של מר סאלם בכדי לסייע לנאשם להתגונן ולבירור האמת. נחיצות העד להוכחת חפותו לא הובאה לידיעתו של הנאשם, וזו הסיבה שלא הוזמן העד הנ"ל לדיון ההוכחות בתיק.

לטענת הנאשם, סיכויי הגנתו נפגעו זה מכבר, שלא באשמתו, לאור סירובו של בא כוחו דאז לייצגו בהליך ההוכחות והחלטת ביה"ד שלא לאפשר חקירת עדי המאשימה מחדש.

7.הנאשם הוסיף וטען כי, ראוי שביה"ד יאפשר לו מימוש זכותו החוקתית לפניה לערכאות ומיצוי יומו בפני בית הדין.

כמו כן, מבקש ב"כ הנאשם לדחות את מועד הגשת הסיכומים מטעמו ב- 30 יום לפחות ממועד מתן ההחלטה בבקשה דנן.

8.המאשימה מנגד טענה כי, זימון העד בשלב זה יגרום לעיוות דין למאשימה הואיל ופרשת התביעה הסתיימה וקו הגנת הנאשם, וברור כי עד זה תודרך ע"י ב"כ הנאשם בהתאם לדיון ההוכחות שהתקיים וסיכומי המאשימה.

לטענת המאשימה במסגרת שיקול דעתו על ביה"ד להעמיד לנגד עיניו לא רק את אינטרס הנאשם אלא גם את האינטרס הציבורי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

9.כבר נקבע בפסיקה כי הליך הבאת ראיות לאחר הגשת סיכומים הינו חריג וייעשה רק במקרה בו העניין נדרש לעשיית צדק ומניעת עיוות דין

"מקובלת עליי גישתו של בית-משפט קמא כי על-פי ההלכה הפסוקה (למשל ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל (להלן – עניין קניר [1])), סמכותו של בית-המשפט בערכאה הדיונית – להתיר הבאת ראיות נוספות על-פי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) – משתרעת גם על השלב שבו כבר ניתנה הכרעת-דין, ובטרם ניתן גזר-הדין. אולם ברי כי ככל שהליך הבאת ראיות נוספות הינו חריג לסדר הדין המקובל, קל וחומר שכך הוא בשלב שלאחר מתן הכרעת-הדין, וככל שההליך השיפוטי מתקרב אלי סיום. מכאן, שככל שהבקשה להבאת ראיות נוספות מתאחרת בהתייחס לשלב שאליו הגיע ההליך השיפוטי, כך תהא נדירה וחריגה יותר היזקקות בית-המשפט להפעלת סמכות כזו, והדבר ייעשה רק מקום שהעניין נדרש לעשיית צדק ולמניעת עיוות דין, כדברי השופט (כתוארו אז) ברק בעניין קניר [1] (שם, בעמ' 516-515):

"בצד הכלל, כי הראיות צריכות להיות מובאות בזמנן הרגיל והמקובל, יש להכיר בשיקול-דעת בית המשפט לסטות מהכלל, במקרה שהוא ימצא זאת לנחוץ. הפעלת שיקול-דעת זה אינה צריכה להיות עניין שבשגרה. יש להניח, כי ככל שהצד התרחק מהמועד הקבוע בחוק להבאת ראיות, וככל שהמשפט מתקרב לשלב מתן פסק הדין, כך יקשה לשכנע את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת, אך הסמכות לכך קיימת תמיד. בית המשפט ישקול את צורכי הנאשם מזה ואת צורכי החברה מזה. במסגרת שיקוליו אלה יעמיד בית המשפט בראש מעייניו את השיקול, שלא ייגרם עיוות דין לנאשם... עיוות דין משמעותו, בהקשר זה, פגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי".

גישה זו מבטאת איזון ראוי בין הצורך לשמור על הסדר המקובל של ניהול המשפט הנושא ערך וחשיבות משל עצמו לבין הצורך לשמור על גמישות דיונית שמטרתה למנוע עיוות דין כדי לקדם את עניינם של הנאשם והחברה."

(ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מ"י, פ"ד נה(4), 249) (הדגשות אינן במקור)