מדינת ישראל נ' שניידר

גזר דין

הרקע

1.הנאשם הורשע על יסוד הודייתו שניתנה בהסדר טיעון בתקיפה (סתם) בנסיבות מחמירות של בת זוג שהיא עבירה לפי סעיפים 379 וכן 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק כשעל פי תמצית העובדות באירוע מסוים ביום 17/2/10 לרקע ויכוח גידף, תקף כשסטר ודחף כמפורט באישום וכן כשניסה למנוע ממנה להתקשר למשטרה אמר לה שאם תתקשר הוא יתאבד.

הטיעון

2.הצדדים הגיעו להסדר טיעון ולפיו הנאשם חזר מכפירתו, הודה ובטרם הרשעה הופנה לתסקיר כאשר סוכם שאם התסקיר יהיה חיובי ולא יפתחו נגדו תיקים נוספים תהיה עתירה משותפת לאי הרשעה לצד התחייבות ופיצוי מוסכם על סך 1,000 ₪ למתלוננת. הובהר כי התסקיר לחיובי ייחשב אם יקיים את הפרמטרים העיקריים הבאים: א. הודאה ונטילת אחריות מלאה. ב. חרטה. ג. שיתוף פעולה. ד. המלצה על אי הרשעה. ה. פגיעה תעסוקתית עתידית. ו. אי פתיחת תיקים נוספים.

3.הונח בפניי תסקיר הממליץ על אי הרשעה ועל הסתפקות ברכיבי ענישה מוסכמים.

4.שני הצדדים סבורים כי נוכח התסקיר יש לכבד את הסדר הטיעון ולא לסטות מהתסקיר או מההסדר.

5.ב"כ המאשימה הדגישה כי מדובר גם בעמדתה של המתלוננת עצמה. מבלי לפרט וזאת מטעמי צנעת הפרט, אומר באופן כללי כי מהתסקיר עולה שלמתלוננת ולנאשם ילדה משותפת שהנאשם שומר עימה על קשר ודואג לכל צרכיה וזאת לאחר שהתגרש ממנה.

6.ב"כ הנאשם ציין כי צפויה לו פגיעה כמפורט לעיל אם יורשע.

הכרעה ודיון

7.לאחר ששמעתי את הטיעון בחנתי את ההסדר והאיזון שביסודו ונוכח ההלכה הנוהגת בדבר מעמדם של הסדרי טיעון מצאתי שיש לאמצו. לאורו הנני קובע כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו אך הוא לא מורשע בדין וזאת מהטעמים העיקריים הבאים.

8.נקודת המוצא היא בכלל לפיו יכובד הסדר טיעון ככל שהוא מגלם איזון ראוי בין האינטרס הציבורי עליו מופקדת התביעה לבין טובת ההנאה הניתנת לנאשם אך על בית המשפט לפקח עליו. ראו בהקשר זה למשל בע"פ 1958/98, באחרונה ע"פ 7757/11 בו נאמר בין היתר: "אנו סבורים כי סטייה מהסדר טיעון תעשה במקרים חריגים ונדירים בלבד וזוהי המגמה המסתמנת בשנים האחרונות בפסיקתו של בית משפט זה".

9.בחינת ההסדר מצביעה כי הצדדים מבקשים להתגבר בגדרו על 3 משוכות עקרוניות ועל משוכה רביעית קונקרטית: א. המשוכה הראשונה להיכנס לחריג לכלל ההרשעה בלעדי צו מבחן או צו של"צ. בהקשר זה קיימת מחלוקת פוסקים אבל עוגן לעמדתם מצוי בגישת כב' השופט עמית ברע"פ 8487/11. ב. המשוכה השניה נוגעת לפיצוי למתלוננת ואם ניתן להורות עליו ללא הרשעה הקושי מצוי בפשט לשון סעיף 77(א) לחוק אך פתרונו מצוי בדעת רוב ברע"פ 2976/01. ג. המשוכה השלישית נוגעת לשאלה אם ניתן להורות בלעדי ההרשעה על התחייבות להימנע מעבירה. לטעמי מצוי פיתרון גם לה לפחות לעת עתה בסעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט עמית שנזכר לעיל. ד. המשוכה הרביעית והקונקרטית היא בשאלה אם קיימת התנאים לאי הרשעה כי נקודת המוצא היא במושכלת היסוד לפיה בתום בירור האשמה נאשם בגיר יורשע או יזוכה. אי הרשעה היא החריג שיש אומרים שהוא החריג שבחריגים לכלל ההרשעה וכפוף לתנאים מרכזיים הבאים: א. סוג העבירה וטיבה לרקע נסיבות המקרה מאפשרים להימנע מהרשעה בלא פגיעה מהותית ביתר שיקולי ענישה. ב. בעצם ההרשעה פגיעה חמורה ושיקומו ועתידו של הנאשם (כעולה מענין כתב). עוד הובהר כי נחוצה פגיעה מוחשית קונקרטית ולא די בזו התיאורטית (כמפורט בענין אלירן). ג. עוד התייחסה הפסיקה למבחן של איזון משנאמר שחריג לכלל ההרשעה ראוי במקרים יוצאי דופן בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעה וענישה לבין חומרת העבירה וענין הציבור באכיפת הדין על כך ראו למשל א. לשון סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. ב. ע"פ 20833/96 שהוא ענין כתב. ג. רע"פ 1146/04. ד. ע"פ 8528/12 שהוא ענין אלירן.

לצורך בחינת הסדר הטיעון והשאלה אם להתערב בו אציין כי קיימת פסיקה שאכן לא הרשיעה בנסיבות עם דמיון מסוים וחלקן אף חמורות יותר מבחינת מספר האירועים וטיבם ראו למשל: א. ת"פ (ב"ש) 3692/08. ב. ת"פ (נתניה) 33458-10-12. ד. ע"פ (ת"ע) 70650/04 דברי כב' השופטת ברלינר לפיה עדיין האפשרות הנדירה קיימת ובמקרים המתאימים יש לפנות למסלול של אי הרשעה גם בעבירות אלה. תשומת הלב מופנית גם לנסיבות אותו מקרה.

סוף דבר

10.מכל האמור הנני קובע כי ביצע את העבירה ובלא להרשיעו לפי הסדר הטיעון יושת עליו כדלהלן:

א.התחייבות – הנאשם יחתום על התחייבות בסכום של 2,000 ₪ להימנע מלעבור במשך שנתיים מהיום כל עבירת אלימות. אם לא תיחתם ההתחייבות בתוך 5 ימים ייאסר ל-7 ימים.

ב.פיצוי למתלוננת – על הנאשם לפצות את המתלוננת בסכום של 1,000 ₪ שישולם בהפקדה במזכירות בית המשפט. המזכירות תעביר את סכום הפיצוי לחשבון הבנק של המתלוננת (ע"ת 1) ותשלח לה עותק מהחלטה זו.

ניתן והודע היום י"א כסלו תשע"ד, 14/11/2013 במעמד הנוכחים.

אילן בן-דור, שופט

החלטה