מדינת ישראל נ' שנאעה(עציר)

החלטה

בפני בקשה להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכיות אכיפה – מעצרים] תשנ"א – 1996. [להלן:"החוק"].

כנגד המשיב הוגש היום כתב אישום המפרט ארבעה אישומים נפרדים.

באישום הראשון מיוחסת התפרצות וגניבה, בכך שהמשיב גנב טלפון נייד מסוג "נוקיה", ארנק עור בצבע שחור, 5 שקלים, מפרט של גיטרה ושטר של דולר. באישום השני מיוחסות של התפרצות, גניבה ושיבוש מהלכי משפט ונטען כי המשיב גנב כרטיסיית אוטובוס וטלפון נייד. באישום השלישי מיוחסות שתי התפרצויות אך לא נגנב דבר אלא רק נעשה ניסיון לגניבה. באישום הרביעי מיוחסת עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב.

אין מחלוקת לכך שקיימות ראיות לכאורה, בכך שהמשיב עבר את העבירה המיוחסת לו.

על אף שמדובר בעבירות רכוש סבורני כי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות ואולם עוצמתה אינה רבה.

המחלוקת היא בשאלה האם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

לעניין חלופת המעצר יש לבחון את טיבן של העבירות ומהותן לנוכח התנהגות המשיב ועברו.

זאת ועוד, "הבסיס לחלופת מעצר טמון ביכולתו של ביהמ"ש לתת בנאשם אמון" (בש"פ 8123/99 נשאד נ. מ"י , לא פורסם).

מכל האמור עולה, כי השאלות שעניינן בחינת חלופת מעצר "מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות – שהן שתי פניה של שאלה אחת – האם המשיב מסוכן והאם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהנסיון להשיב עליה הוא, בעצם, נסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם... בבואו להשיב על שאלות אלו על בית המשפט למצוא נקודות משען בטוחות ככל האפשר שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו בפניו בשלב זה. הראשונה – המעשה, השניה – העושה. דהיינו, עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמם שהנאשם עלול לחזור על המעשה... עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של המשיב, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה". (ראה בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ. מ"י, טרם פורסם).

בנסיבות העניין, מדובר בבחור צעיר, כמעט קטין בן 19 שנים שאין לו כל עבר פלילי קודם.

בפני ביהמ"ש נחקרו שלושה ערבים (הוריו של המשיב ואחיו).

בנסיבות העניין, השתכנעתי כי יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, שכן יש בכוחה של החלופה (הוריו של המשיב) לשמש את מטרת המעצר.

אינני מקבל את אחיו של המשיב כמפקח. כנגד אחיו של המשיב תלויים ועומדים שני תיקי מב"ד, האחד בין שימוש בסכין והשני ביחס לפריצת רכב.

הערבים המוצעים (הוריו של המשיב) התחייבו לדווח באופן מיידי למשטרת ישראל במידה והמשיב יצא את מעצר הבית והשתכנעתי כי הם יעמדו בהתחייבויותיהם.

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש צורך בקבלת תסקיר, אלא לצורך קבלת דרכי טיפול בלבד וזאת לאחר שביהמ"ש התרשם מהמפקחים המוצעים ולאור כך שמצויים בפני ביהמ"ש הנתונים הדרושים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה (ר' בעניין זה החלטה בבש"פ 1092/05 זוהיר טראבין נ' מ"י).

ראה גם החלטת כב' השופט ריבלין בבש"פ 84854/09 בעניינו של משה נגר נ' מ"י.

כמו כן, מצאתי להפנות להחלטה שניתנה בבש"פ 2762/05 אשר יפה גם לענייננו ודלקמן:

"אכן, קשה וחמור הוא כשלונם של העוררים ומותר להניח כי בבוא השעה הם יתנו על כך את הדין בדרך שתהא ראויה... אולם הדגש בשלב זה הוא על כך שמדובר במי שמעדו לראשונה ובמילא לא חוו עד כה "את החוויה" המפוקפקת של השהיה בתנאי מעצר. ביחס לנאשמים מסוג זה אנו מצווים לנהוג בזהירות רבה, מתוך מטרה שלא לחשוף אותם לנורמות התנהגות שטרם הכירו. חשיפה אשר עלולה להתברר בעתיד כצעד שנזקו רב מהתועלת שבו...".

לפיכך - משמצאתי כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה בתנאים מגבילים, ומששקלתי את השיקולים לקביעת ערובה על פי הקבוע בסעיף 46 לחוק, הנני מורה על שחרורו של המשיב, בכפוף להמצאת ערובה להלן ובתנאים הקבועים בסעיף 48 (א) רישא לחוק בנוסף לאלו המפורטים בהחלטתי כדלקמן: