מדינת ישראל נ' שמילה ואח'

החלטה

במסגרת ההליך שבפניי הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים, בו נטען כי הנאשמים מבצעים שימוש מסחרי חורג בנכס נשוא כתב האישום, כ"חנות למכירת מוצרי טיפוח הגוף, איפור וקוסמטיקה, ומתן טיפול בתחום טיפוח הגוף, איפור וקוסמטיקה", וכי השימוש הנזכר בוצע בניגוד להוראות תכנית המתאר, שם הותר השימוש ל"אזור תעשייה ומלאכה" בלבד, ובניגוד לתכנית השיכון הציבורי, במסגרתו הותר השימוש ל"שטח מלאכה ותעשייה" (ס' א1 לכתב האישום).

כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 17.3.13 הגישה המאשימה "בקשה דחופה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה", מן הטעם כי בעסק האמור מבוצע שימוש בלתי חוקי למסחר.

המאשימה טענה כי עסק זה, בצד עסקים אחרים לצידו, "מושכים קהל לקוחות תמים למקום", שעה שבקרבת מקום מצוי מפעל העונה לשם 'קולורדו', אשר בהתאם לעמדה המקצועית של המשרד להגנת הסביבה, נשקף סיכון ממשי לחיי אדם בטווח של עד 100 מטרים מהמפעל, ובכללם, לעסק נשוא הבקשה.

אחר שהוגשה תגובת המשיבים, נקבע דיון, במסגרתו נחקרו עדי הצדדים, ובסופו - בשים לב לתובנות שעלו מהחקירות הנגדיות - הסכימו הצדדים לצמצם חזית המחלוקת לשאלה האם יש להגדיר את הפעילות המבוצעת בעסק, כבית מלאכה או שמא כעסק מסחרי, וכפועל יוצא, תיגזר ההחלטה ביחס לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.

בסיכומי המבקשת חרגה זו מגדר חזית המחלוקת שהוגדרה על ידי הצדדים, בפרט בעניין השאלה האם ישנן ראיות המעידות על קיומה של פעילות מכירה בעסק נשוא כתב האישום. מכל מקום, אחר שהוגשו סיכומי המשיבים, ועל רקע המלצת ביהמ"ש כי הצדדים יבואו בדברים ביניהם ויבחנו האם ניתן לייתר בנסיבות העניין מתן הכרעה שיפוטית, הודיעה המבקשת ביום 13.3.14 כי היא מבקשת לחזור בה מן הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, ובה בעת, ביקשה לקבוע את התיק העיקרי להוכחות.

בדיון שהתקיים ביום 5.5.14 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, לפיה, בנסיבות העניין הם מוותרים על חקירות הדדיות בתיק העיקרי, תוך שביקשו להגיש סיכומים בתיק העיקרי, ובמקביל, ביקשו כי יוגשו סיכומים קצרים בשאלת ההוצאות הראויות, אם בכלל, נוכח מחיקת הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.

השאלה הניצבת לפניי, אפוא, הינה האם זכאים המשיבים לפסיקת הוצאות בגין בקשת המבקשת למחוק הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי שיזמה בתחילה.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), הינו בגדר הוראת חוק מסמיכה, המעניקה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת להורות על הפסקת עבודות או שימוש, ובלבד שנעשתה עבודה או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק.

מטרתו של סעיף 239(א) לחוק, הינה לאפשר הפסקת עבודה או שימוש בלתי חוקי במקרקעין, עוד בטרם התבררה ההאשמה הפלילית לגופה. תכליתו, אפוא, אינה אך מניעת יצירת עובדות בשטח, בדרך של הקפאת המצב הקיים, כי אם גם מניעת המשך השימוש החורג מהוראות החוק (ראה בהקשר זה: רע"פ 3584/11 יד שלום אלון נ' הועדה המקומית "חבל מודיעין; רע"פ 47/07 תימור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים).

בהקשר זה ייאמר, כי בהלכה הפסוקה נקבע כי צו להפסקת השימוש אינו בגדר סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראות חוק התכנון והבניה. מטרת הצו הינה הפסקת הפרתן המתמשכת של הוראות חוק זה, מוקדם ככל שניתן (רע"פ 631/06 מיכאל אשר נ' מדינת ישראל).

לרציונל הסעיף, ראה הדברים שנכתבו משכבר הימים, אך כוחם עוד תקף, וביתר שאת:

"מובן כי התוצאה המעשית ממצב זה עלולה להיות קשה מאד כלפי האדם שנגדו ניתן צו שיפוטי להפסקת עבודה לפי סעיף 239, בלי שניתנה לו האפשרות להתגונן מפניו. אבל גם האפשרות האחרת, שלא יוצא צו כזה אלא לאחר דיון במעמד שני הצדדים, העלול להתמשך מי יודע כמה זמן, עשוי לפגוע קשות בשמירה על החוק והסדר בעניין כה חיוני לציבור...יש להבטיח קודם כל את האינטרס הציבורי ולמנוע באופן מיידי וללא סיבוכים כל הפרת חוק או חריגה ממנו, וכל סטיה מתנאי היתר בניה" (ע"פ 279/72 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' וינר פד"י כז(2) 661).

מן הכלל אל הפרט

בנסיבות אלה, כאשר במקרה דנא הוגשה הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, היה על המבקשת להוכיח כי מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 239(א) לחוק, דהיינו: כי נעשתה עבודה או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק. מקובל עליי, בהקשר זה, כי על מנת לעמוד בהוכחת תנאים אלו - בטרם ניתנה הכרעה שיפוטית ביחס לכתב האישום - כי על המבקשת להצביע על ראיות טובות לכאורה להוכחת טענתה, כי המשך הפעילות, אותה היא חפצה להפסיק, הינה בלתי חוקית.

משהחליטה המבקשת לחזור בה מן הבקשה שהגישה, גילתה דעתה, לכאורה, כי לא היו בידיה ראיות טובות להוכחת טענתה ביחס לבקשה, לכל הפחות, מעת שנסתיימו ההוכחות, ודרך הילוכה של המבקשת בנדון יעיד.

לאמור, הגם שהצדדים הגיעו להסכמה בסוף דיון ההוכחות, לפיה, "מוסכם עלינו כי אין ראיות המעידות על קיומה של פעילות מכירה בעסק נשוא כתב האישום" (עמ' 13 לפרו' מיום 27.1.14 שורות 17-18), הגישה המבקשת סיכומיה, תוך חריגה מיריעת המחלוקת הנזכרת. בין אם בשל החלטתי מיום 24.2.14, ובין אם בשל התרעומת המאוחרת שהביעו המשיבים, הגישה המבקשת הודעה מיום 2.3.14, בו ציינה כי היא מסכימה למחיקת סעיפים אחדים מסיכומיה, תוך שעמדה על כך שבנכס מתקיים שימוש חורג, בדרך של מסחר, ועל כן, ביקשה כי תינתן החלטה בבקשה. והנה, לא חלפו אלא ימים אחדים, וביום 13.3.14 הודיעה המבקשת כי היא חוזרת בה מן הבקשה נוכח המלצת ביהמ"ש, ועל רקע ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים.

ואולם, לפי שההסכמה הדיונית נולדה בסיפת דיון ההוכחות מיום 27.1.14, והמלצת ביהמ"ש ניתנה בהחלטה מיום 29.1.14, הלכה למעשה, הטעמים שנכללו בבקשה מיום 13.3.14 כמצדיקים חזרה מן הבקשה, היו ידועים למבקשת עם תום פרשת ההוכחות. בנסיבות אלה, אילו הייתה הבקשה למחיקת הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, מוגשת בתום דיון ההוכחות, ולכל הפחות, בסמוך לאחר החלטת ביהמ"ש מיום 29.1.14, אפשר כי לפחות היה בכך לחסוך הגשת סיכומי המשיבים, או אף לייתר הליכים מוקדמים.

אינני סבור כי ניתן להקל ראש בכך.