מדינת ישראל נ' שמאי ואח'

הכרעת - דין

פתח דבר, וכמצוות המחוקק, בית המשפט מודיע כי הוחלט לבטל את כתב האישום בשל קיומה של הגנה מן הצדק ולזכות את הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם.

רקע עובדתי וגדר המחלוקת

כתב האישום שבפניי, שהוגש ביום 25.11.12, מייחס לנאשמים, בעל ואישה, עבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר בניה, בניגוד לסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ''ה – 1965.

בהתאם לכתב האישום, בתקופה שבין מרץ לאוגוסט 2009, ביצעו הנאשמים עבודות בניה בדירתם המצויה בקומת קרקע ברח' בני הנביאים 13, ר''ג. בתמצית ייאמר, כי המדובר בבניית תוספת של כ-2.8 מ''ר בחלק העורפי של הדירה, תוספת נוספת בשטח של כ-3.9 מ''ר, אף היא בחלק העורפי, הריסת גדר קיימת ובניית גדר בטון במקומה, בשטח של כ-2.4 מ''ר (וכן 4 עמודים) וכן בניית גדר מתכת, הכוללת שער כניסה. כן נטען כי הנאשמים ביצעו בחצר הקדמית עבודות פיתוח הכוללות הגבהת שטח ובניית 2 שורות בלוקים, הכל כמתואר בכתב האישום.

בדיון ההקראה הודו הנאשמים בביצוע חלקן הארי של עבודות הבניה כאמור לעיל, ציינו שהגדרות שהוחלפו היו בלויות, וכן טענו שלא בוצעה הגבהה, כאמור בסעיף 2.5 לכתב האישום. לגבי יתר העבודות, הודו בעובדות כתב האישום כלשונן. הנאשמים הודו כי לא קיבלו היתר לביצוע עבודות הבניה.

טענתם העיקרית של הנאשמים שהועלתה בהקראה, הייתה טענת אכיפה בררנית, כאשר כבר בדיון זה ציינו שבסביבתם הקרובה בנו שני שכנים בניה נרחבת שלא כחוק. הם התלוננו לרשות המקומית, אך הללו לא הועמדו לדין.

העידו בפניי מפקחת בניה שצוינה כעדת תביעה בכתב האישום, גב' חגית מנדלוביץ, וכן הנאשמים. לאחר תום פרשת ההגנה ונוכח עדויות הנאשמים והמסמכים שהגישו לגבי האכיפה הבררנית הנטענת, עתרה המאשימה להבאת ראיות הזמה לגבי שני הבתים הסמוכים לבית הנאשמים, אשר לפי הנטען בוצעה בהם בניה בלתי חוקית, שלא ננקטו לגביה פעולות אכיפה.

בהחלטה מיום 22.04.13 נעניתי לבקשה, ונקבע דיון נוסף, במסגרתו העיד מפקח בניה נוסף, מר אליהו חכים. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בע''פ.

האקלים המשפטי - אדניה של טענת ההגנה מן הצדק

טרם שאפנה לדיון בראיות שהוגשו בכל הנוגע לטענת האכיפה הבררנית, מן הראוי לומר מספר מילים בכל הנוגע ליסודותיה המשפטיים של טענה זו.

טענת אכיפה בררנית העולה בתיק זה הינה ענף מענפיה של ההגנה מן הצדק. דוקטרינה זו משמשת כלי ייחודי בידי בית המשפט לבטל כתב אישום, כאשר –

"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ''ב – 1982).

מקורה של הדוקטרינה במשפט הפלילי האנגלי, והיא נקלטה בישראל בפסק הדין המפורסם בעניין ארנסט יפת (ע''פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2)221). בעניין יפת נדונה טענת הגנה מן הצדק עוד בטרם נוספה כחלק מהחוק החרות, במסגרת סעיף 149(10) הנ''ל. בתמצית ייאמר, כי נפסק שהפעלתה של אותה דוקטרינה תיעשה כאשר בית המשפט נוכח כי התנהגות הרשות מהווה התנהגות שערורייתית.

נוכח התנאים המחמירים שנקבעו להפעלתה, הדוקטרינה כמעט ולא יושמה בתחילת הדרך, ומשפטנים אף מתחו ביקורת על הפער בין קיום ההגנה להימנעות בית המשפט מיישומה בפועל (ראה למשל, ב' אוקון וע' שחם, הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי, המשפט ג' (תשנ"ו-1996) 15; מ' לוי, עוד על מהות ההגנה מן הצדק ועל המבחן לקבלתה – הערות ביקורת והצעות למבחן חילופי, המשפט 19 ( תשס"ה-2005) 80).

ואכן, בית המשפט העליון נדרש לענין זה והקל בתנאים ובגבולות יישומה של ההגנה, במסגרת ע''פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ''ד נט(6)776; להלן – ענין בורוביץ).

בתמצית ייאמר, כי בעניין בורוביץ נקבעו שלושה שלבים אשר יש לבחון.

הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך, ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם.

השני, בוחן בית המשפט אם קיום ההליך הפלילי חרף הפגמים, יפגע פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות.

בשלב השלישי, ובהנחה שהתשובה חיובית בשני השלבים הקודמים, יבחן בית המשפט האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים ביותר מאשר ביטול כתב האישום (עניין בורוביץ, עמ' 807).