מדינת ישראל נ' שלאבנה(עציר)

החלטה

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת רוטפלד –האפט) מיום 30/06/11, לפיה שחרר בית משפט קמא את המשיב בחלופת מעצר בית מלא בביתו בכפר אכסאל בפיקוח שלושה ערבים קרובי משפחתו של המשיב, וכן התחייבות עצמית וערבות צד ג' של כל אחד מהערבים בסך – 15,000 ₪, עם הפקדה כספית על סך של – 5,000 ₪.

2.נגד המשיב הוגש לביהמ"ש קמא כתב אישום, אשר מייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כליאת שווא, היזק בזדון, איומים, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי חקירה והשמדת ראייה.

3.כעולה מכתב האישום אשר הוגש נגד המשיב, בתאריך 10/06/11 בסמוך לשעה 12:00 הגיע המתלונן לביתו של המשיב והציג את עצמו כחוקר פרטי אשר בא לחקור אותו בעניין של תביעה אותה הגיש המשיב כנגד חברת הביטוח. במהלך השיחה ובשל חששו של המשיב כי המתלונן מבקש את רעתו, הכה המשיב את המתלונן באמצעות כוס זכוכית בראשו ופצע אותו, עקב עוצמת הפגיעה, התנפצה כוס הזכוכית על ראשו של המתלונן. בהמשך סטר המשיב למתלונן מספר פעמים בפניו, עת שהיה המתלונן שוכב על הרצפה, וכלא אותו שלא כדין למשך 4 שעות. במהלך כליאת השווא, לקח המשיב את חפציו של המתלונן שלא יברח, ערך חיפוש על גופו, לקח את מכשיר ההקלטה והטבילו במים. בהמשך שבר את מכשיר הטלפון של המתלונן , וכן טיפ מנהלים שהיה ברשותו. בכל מהלך כליאת השווא, קלל המשיב אותו ואיים עליו ועל חייו, המשיב אף שיבש מהלכי משפט בדרך של העלמת ראיות, בכך שחייב את המתלונן להחליף את חולצתו המגואלת בדם בחולצה נקייה, ואת המלוכלכת העלים, וקרע את תיקיית המסמכים אשר הייתה אף היא מגואלת בדם. המתלונן שוחרר מכליאת השווא בהתערבותו של עו"ד מוהנד דראושה ולאחר שהבטיח כי לא יספר על מה שאירע בבית לאיש, ולאחר שקיבל מהמשיב 1,000 ₪.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

5.בדיון שהתקיים בבקשה בפני ביהמ"ש קמא, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה לצורך הדיון בבקשה. ב"כ המשיב הציע לשחרר את המשיב בחלופת מעצר בביתו של המשיב בפיקוחם של בני משפחה שיוכלו להתחלק בנטל הפיקוח, והערבים היו עבד אלהאדי סובחי, שלבי מוראד ושלבי אחמד.

מנגד, ב"כ העוררת הפנתה לחומרת האירוע ולנסיבותיו אשר פורטו בכתב האישום. לדידה, המדובר באירוע אלימות חמור ביותר על אף שהמתלונן בסיכומו של יום לא אושפז בבית החולים. ב"כ העוררת הוסיפה, כי המדובר בהתנהגות מסוכנת ואלימה, למשיב עבר פלילי באלימות, גם אם מהשנים הקודמות. נוכח האמור, ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

6.ביהמ"ש קמא לאחר ששמע טיעוני הצדדים ובחן אותם, הגיע למסקנה כי חרף העובדה כי לעבירות המיוחסות למשיב, נודעת חומרה יתירה, עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המדובר במסוכנות נקודתית כלפי חוקר פרטי, ולאחר שבחן את עברו של המשיב, תוך קביעה כי המדובר בעבירות ישנות, הגיע למסקנה כי ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב על ידי חלופת מעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה.

נוכח האמור, הורה בית משפט קמא על שחרור המשיב בחלופת מעצר בית מלא בביתו בכפר אכסאל, בפיקוחם של שלושת הערבים שהוצעו על ידי המשיב עם הפקדה של 5,000 ₪, ומכאן הערר בפניי.

7.הן בהודעת הערר והן בטיעוניה בפניי, חזרה ב"כ העוררת והדגישה את חומרת העבירות המיוחסות, בהקשר זה הפנתה להתרחשות הדברים כפי שבאו לידי ביטוי בכתב האישום, כאשר לדידה עבירות אלה בוצעו באכזריות, דבר אשר מלמד כי אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא באדם רצידיביסט, וכי המסוכנות שלו כלפי כולי עלמא ולא נקודתית כפי שקבע ביהמ"ש קמא.

באשר לערבים אשר אמורים לפקח על המשיב, טענה כי ביהמ"ש קמא שגה כאשר קבע אותם מבלי שיוגשו תצהירים ומבלי לאפשר לב"כ העוררת לבחון את עברם, ואף לחקור אותם. זאת ועוד, טענה כי בדיקת עברם של הערבים מעלה, כי לשניים מתוך שלושת הערבים עבר פלילי, ואין הם ראויים להיות משמורנים.

ב"כ העוררת טענה עוד, כי ביהמ"ש קמא שגה כאשר לא הורה בנסיבות העניין, על שליחת המשיב לקבלת תסקיר מעצר כדי לבחון מסוכנות המשיב ולבדוק אם החלופה המוצעת ראויה ובאם ניתן לתת אימון במשיב.

מנגד, ב"כ המשיב לדחות את הערר, הפנה להחלטת ביהמ"ש קמא אשר לדידו הייתה נכונה, מידתית. ב"כ המשיב אף הדגיש את נסיבות המקרה ואת השתלשלות העניינים כפי שהתרחשו על פי הנטען בכתב האישום, הוא סבור כפי שסבר ביהמ"ש קמא כי המדובר במסוכנות נקודתית וניתן לאיינה על ידי חלופת מעצר. הפנה לפסיקה עניפה של ביהמ"ש העליון אשר על פיה, חומרת העבירה כשלעצמה ולבדה אין בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. בנוסף, הדגיש כי עברו של המשיב ישן מאוד, וכי מאז שנת 1995 למעט עבירה שביצע בשנת 2004, מנהל המשיב אורח חיים תקין.

באשר לערבים טען, כי אין כל חובה על ביהמ"ש לחקור את הערבים, וכי המדובר בנוהל שאינו מחייב את ביהמ"ש, ואף אין כל חובה על ביהמ"ש להפנות את המשיב לתסקיר מעצר, כאשר שוכנע כי בנסיבות העניין, ראוי לשחרר אותו בחלופת מעצר.

ב"כ המשיב הפנה גם לתיעוד הרפואי אשר מלמד כי המדובר בפגיעות שטחיות, אשר על פיהן לא נזקק המתלונן לאשפוז כלשהו. כמו כן הפנה לחלק מחומר הראיות על מנת להפריך את גרסת העוררת שאין המדובר בעבירות בעלות אופי כה אכזרי.

לעניין הערבים אישר כי לאחד הערבים עבר פלילי, אולם לדידו נותרו עוד שני ערבים אשר יכולים לפקח על המשיב וביכולתם לדווח למשטרה על כל הפרה בתנאי השחרור.

8.לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, עיינתי בהחלטת ביהמ"ש קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות, בכפוף לעיבוי תנאי השחרור, ואלה נימוקיי:

א.המשיב יליד 1964 וכיום הוא בן 47 שנים, ומעיון בגליון הרשעותיו הקודמות עולה, כי למשיב 5 הרשעות קודמות, הראשונה משנת 1991 בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, השניה משנת 1993 בגין עבירה של תקיפה סתם, השלישית משנת 1995 בגין עבירה של היזק לרכוש ותקיפה סתם, הרביעית משנת 1995 בגין עבירה של איומים ותקיפה סתם, והאחרונה והחמישית בוצעה בשנת 2004 וגזר הדין ניתן בשנת 2005 בגין עבירה של העלבת עובד ציבור.

סקירת הרשעותיו הקודמות של המשיב מלמדת, כי אכן בעברו הרחוק מאוד כאשר המשיב היה צעיר בימים, אכן ביצע עבירות אלימות, אולם מזה כ- 16 שנה לא ביצע אף עבירה למעט העבירה משנת 2004 בגין העלבת עובד ציבור. בנסיבות אלה, אין לראות במשיב כבעל עבר פלילי בעבירות חמורות, בפרט שאין המדובר בעבירות אלימות מן החמורות, וכי חלף זמן רב על ביצוע עבירות אלה, ומזה תקופה ארוכה ניתן לראות את המשיב כמי שמנהל פחות או יותר אורח חיים נורמטיבי, על כן ניתן לראות את האירוע שהתפתח על פי הנטען בכתב האישום, ככשלון חד פעמי אשר אינו מהווה דפוס התנהגות שמהווה חלק מאורח חייו, מאישיותו ומהתנהגותו היום יומית של המשיב. סבור אני כי ביהמ"ש קמא צדק בקובעו כי אכן המסוכנות של המשיב הינה מסוכנות נקודתית המיוחסת כלפי חוקר פרטי ממשרד החקירות ולא כלפי כולי עלמא.

ב.נקבע לא אחת כי אין חומרת העבירה כשלעצמה מהווה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר הגורמים (ראה בש"פ 10515/07 כראדי נ. מ"י (לא פורסם) והאסמכתאות שם. נקבע גם, כי על ביהמ"ש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו הייחודיות: