מדינת ישראל נ' שכטר

החלטה

מונחת בפניי בקשת הנאשם, אשר הוגשה בתום פרשת התביעה, ולפיה אין עליו להשיב לאשמה וכי יש להורות על זיכויו מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וזאת מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982.

מבוא

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3) ביחד עם סעיפים 64ב(א1), 64ד(א) ו- 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); אי ציות להוראת שוטר, עבירה על תקנה 23(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); וחציית קן הפרדה רצוף, עבירה על תקנה 36(ג) לתקנות התעבורה.

נטען בכתב האישום, כי ביום 10.03.12 בסמוך לשעה 00:26 נהג הנאשם ברכב ונסע ברחוב הלל בירושלים, זאת בהיותו שיכור, לאחר שנדרש להיבדק בבדיקת ינשוף וסירב, על ידי הכשלת הבדיקה.

על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם נעצר על ידי מתנדב שעמד עם ניידת לצורך בדיקת שכרות, ולבקשתו ביצע בדיקת נשיפון ונכשל. משכך, הועבר הנאשם לבצע בדיקת ינשוף אשר הוכשלה על ידו בכך שלא הכניס מספיק אוויר למכשיר ולאחר מכן אף ביצע נשיפות אסורות. לאחר מכן, הוצע לנאשם לבצע בדיקת דם אך הוא סרב בטענה שפוחד ממחטים. עוד נטען בכתב האישום, כי למרות שהוסבר לנאשם כי אסורה עליו הנהיגה עד שיתפכח, הוא שב ונהג ברכבו וכאשר הבחין בניידת משטרה ביצע פניה שמאלה בניגוד לקו הפרדה רצוף ועזב את המקום בנסיעה רצופה.

בתשובתו לכתב האישום, כפר הנאשם במיוחס לו וטען, כי הוא לא סרב לבצע את הבדיקה. לטענתו, הוא הסכים וביצע בדיקת מאפיינים נשף בנשיפון ובמכשיר הינשוף ואף נתקבלו תוצאות של הבדיקה. בנוסף נטען כי הנאשם אף ביקש לבצע בדיקת דם.

לאור כפירתו של הנאשם במיוחס לו, קבעתי את התיק לשמיעת ראיות.

מטעם התביעה העידו בפניי המתנדב בוריס ברגלסון (להלן: "המתנדב") אשר עצר את רכב הנאשם וביצע לו בדיקת נשיפון שתוצאתה כאמור "נכשל"; מיכה ברון, השוטר אשר ערך שימוע לנאשם למחרת היום; רותם פרץ השוטרת אשר ביצעה לנאשם בדיקת מאפיינים ובדיקת ינשוף (להלן: "מפעילת הינשוף"); אושרית עזרא השוטרת אשר השגיחה על הנאשם עד לביצוע בדיקת הינשוף וערכה בעניינו דו"ח עיכוב (להלן: "השוטרת").

בתום פרשת התביעה, טען הסניגור, כי "אין להשיב לאשמה" מכוח סעיף 158 לחסד"פ. לטענת הסניגור, כבר בשלב זה, יש להורות על זיכויו של הנאשם, זאת הואיל ואין בראיות התביעה "ראיות לכאורה" להאשמות המיוחסות לו בכתב האישום.

הסניגור טוען, כי לא התקיימו במקרה דנן יסודות עבירת הסירוב, שכן מתוך 8 נשיפות אותן ביצע הנאשם התקבלו תוצאות של 6 נשיפות. הנאשם עשה מעל ומעבר לנדרש על מנת לבצע מספר נשיפות גדול ככל הניתן. לא זו אף זו, לטענת הסניגור, הנאשם ביקש לבצע בדיקת דם ולא היה מקום שלא להיענות לבקשתו כל עוד הוא מצוי במקום. הסניגור ביקש לדחות טענת השוטרת כי הדבר היה בלתי אפשרי מאחר ולטענתה הנאשם דרש זאת בסיום הטיפול, בעת מילוי הטפסים ולאחר שהנאשם ניגש לרכבו והקשר עין עימו נותק.

עוד ובנוסף טוען הסניגור, לגבי העבירות הנוספות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, כי הרי המאשימה לא הוכיחה אף לא לכאורה את העבירה של אי ציות לשוטר, אלא נהפוך הוא, המאשימה הוכיחה הן בעדויות בע"פ ובעיקר באמצעות מסמכים בכתב בצורה ברורה כי לנאשם היה מותר לנהוג ולעשות שימוש ברכבו עד ליום ראשון 11.03.12 שעה 11:00. משכך, העובדה כי הנאשם נהג ברכבו אין בה בכדי להקים עבירה של אי ציות לשוטר.

לטענת הסניגור, בקשר לאישום הנוגע לחציית קו הפרדה רצוף, התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולו לכאורה שכן עדותה של השוטרת אשר לכאורה הבחינה בביצוע העבירה הנ"ל הייתה רדודה, הדו"ח נכתב למחרת היום, כאשר השוטרת אינה זוכרת באיזו שעה נכתב הדו"ח, באיזה מקום ובאילו נסיבות. השוטרת לא ציינה בדו"ח כיצד זיהתה כי מדובר ברכבו של הנאשם.

דיון והכרעה

אין להשיב לאשמה

סעיף 158 לחסד"פ קובע, כדלקמן:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".

בע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש פ"ד ד 504, עמד בית המשפט העליון על משמעות הביטוי "הוכחה לכאורה" וקבע כי: "המושג 'הוכחה לכאורה'- נוכל להבהירו עתה ביתר קלות פירושו, אותה כמות של עדות שהקטיגוריה חייבת להביא בשלב הראשון של המשפט לשם קיום החובה מס' 2 ["חובת ההוכחה"] המוטלת עליה ואשר תספיק - אם בסוף הדיון יתן בית המשפט אמון בה וייחס לה את המשקל הראוי - כדי הרשעת הנאשם בעבירה הנדונה". (שם, עמ' 526)

כיום, אנו ניצבים בשלב מוקדם של ההליך, בו בכדי לקבל את טענת הנאשם עליו להראות כי אין בראיות התביעה שהוצגו בסיס להרשעה, אפילו ינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי.

הלכה, כי די למעשה, בקיומה של ראיה לכאורית, ולו דלה, כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.