מדינת ישראל נ' שיטרית

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של התפרצות למגורים לביצוע עבירה, בהתאם לסעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); ניסיון גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק + סעיף 25 לחוק; ותקיפה - בהתאם לסעיף 379 לחוק.

העובדות -

כפי שצוין בכתב האישום, וכפי שהודה הנאשם, ביום 4/4/13 בשעות אחר הצהריים, הגיע הנאשם לדירתה של המתלוננת בשד' הציונות 131 בחיפה ופתח את דלת הבית אשר היתה סגורה, אך לא נעולה. הנאשם הכניס את רגלו לתוך שטח הדירה, או אז ראתה זאת המתלוננת והיא ואחותה הדפו את הדלת וניסו לסגור אותה על רגלו של הנאשם וכך לגרום לו לסגת. הנאשם עוד הספיק לדחוף אף את ידו אל חלל הדירה, מבעד לחרך שנשאר כל עוד רגלו נותרה בין הדלת לבין המשקוף – ותוך כדי כך דחף את המתלוננת. המתלוננת ואחותה המשיכו לדחוף את הדלת - והנאשם עזב את הדירה וירד לרחוב. למסכת עניינים זו מתייחסים האישומים בכל הנוגע להתפרצות והתקיפה.

לגבי נסיון הגניבה – אזי שלאחר שעזב הנאשם את הבניין בו גרה המתלוננת הוא המשיך "לטייל" בשד' הציונות והבחין ברדיאטור שעמד בחצר של הבניין בשד' הציונות 123. הנאשם הרים את הרדיאטור וניסה לצאת את החצר, אך פועל שעבד בסמוך שאל אותו לפשר מעשיו והנאשם הניח חזרה את הרדיאטור במקומו.

עוד יצוין שבעוד הנאשם מנסה להרים את הרדיאטור, התקשרה המתלוננת לקרובי משפחה ולמשטרה והם הגיעו למקום – שם נעצר הנאשם.

מתחם העונש –

תיקון 113 לחוק קבע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב'). כתב האישום מתייחס עקרונית לשני אירועים שונים (בדירת המתלוננת וסביב הרדיאטור), ולכאורה חל סעיף 40יג'(ב)(ג) המתייחס לסיטואציה של "ריבוי עבירות". אלא שלדעתי ניתן להשקיף על האירוע המתגלגל כמכלול אחד ואין צורך לקבוע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד.

יתרה מכך. קשה לקבוע מהו מתחם הענישה באופן כללי לגבי העבירות בהן הורשע הנאשם.

לגבי ההתפרצות, הרי שאין עסקינן ב"התפרצות קלאסית" לביתו של אדם, שאז יש לקבוע מתחם ענישה שלא יפחת מחצי שנת מאסר בפועל ועד שלוש שנות מאסר (וראו כי התפרצות לביתו של אדם אינה רק "עבירת רכוש" - ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה; ע"פ (מחוזי חיפה) 12089-05-09 מדינת ישראל נ' כודדה). במקרה זה רק רגלו של הנאשם "פרצה" לחלל הדירה וידו לאחר מכן – אך הוא לא השלים את ההתפרצות ולו לרגע.

לגבי נסיון הגניבה – אין המדובר בחפץ בעל ערך, נסיבות ה"נסיון" לא הובהרו ואף כאן – קביעת מתחם הענישה לגבי הנסיון (ולא הגניבה) בעייתי. לאור מהות הנסיון והחפץ - המדובר בעונש שנע בין מאסר על תנאי ועד מאסר בפועל למשך חודשים בודדים לכל היותר.

באשר לתקיפה – תקיפה כשלעצמה, לאור הצורך להגן על שלומו של הציבור ושלמות הגוף בפרט, הינה עבירה חמורה ועם זאת, גם לגביה ישנו שוני מהותי בין מקרה למקרה בשל עוצמת התקיפה, מהות התקיפה, כוונתה וכו' – והמתחם יכול שינוע בין חודש מאסר לבין כמה שנים של מאסר בפועל.

בכל אופן, הצדדים לא טענו לגבי מתחם ענישה הולם – לא לגבי מכלול העבירות ולא לגבי כל עבירה בנפרד (ויוער כי פסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ המדינה בסיכומיה לא קיימים והאחד שמצאתי אינו רלבנטי). לכן, דומה שדי באמור מעלה לגבי מתחם הענישה.

העונש המתאים -

מחד, לחומרא, יש לקחת בחשבון את העובדה שעסקינן בשני אירועים שונים, במובן שסיומו של האירוע הראשון לא גרם לנאשם לשוב לביתו אלא להמשיך אל עבר נסיון האירוע השני.

לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנאשם, ללא כל הסבר, הגיע אל דירתה של המתלוננת, כך לפתע ביום בהיר אחה"צ וניסה להיכנס אל הדירה, שעה שהמתלוננת ואחותה שהו שם יחד עם בתה הקטינה של המתלוננת (בת 4 בלבד). למזלנו, התקרית הסתיימה בכך שהמתלוננת ואחותה הדפו את הדלת והצליחו ביחד לגרום לנאשם לסגת אל חדר המדרגות ולצאת מהבניין, אך אין להקל ראש בדברים ואין אף להקל ראש בכך שבמהלך ה"מאבק" על הדלת, דחף הנאשם את המתלוננת.

מאידך, קיימים במקרה זה מספר שיקולים מצטברים לקולא.

ראשית – מצבו הנפשי של הנאשם בעייתי, הגם שהוא נמצא כשיר לעמוד לדין. ואפרט - עם מעצרו של הנאשם הוגשה חוות דעת ראשונה (ביום 14/4/13) מטעם המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. מחוות דעת זו ניתן להבין שהמדובר בנאשם אשר משתמש בסמים מאז גיל 16, אשר נמצא בבית אומנה מגיל 3 ולאחר מכן במוסדות טיפול דומים, נאשם אשר מונה לו אפוטרופוס בדין ואשר אובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. מהאמור בחוות דעת ניתן ללמוד שהנאשם מוכר במרכז בטירת הכרמל מאשפוזים קודמים החל משנת 2011 ושמאז שחרורו הוא נמצא בטיפול ומעקב במסגרת צו לטיפול מרפאתי כפוי. סיכום חוות הדעת הראשונה הינו שהמדובר במי שסובל מסכיזופרניה פרנואידלית אשר נמצאת בשלב רזידואלי בעת ביצוע העבירה וכשיר לעמוד לדין. חוות דעת שניה הוכנה ביום 22/4/13, במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל בבחינת חוות דעת משלימה לאור התפתחותיות בתיק המעצר ואף בסיומה נקבע כי הנאשם כשיר לעמוד לדין וכי לא נמצאו סימנים להחמרה במצבו הנפשי. חוות דעת שלישית הוכנה במרכז לבריאות הנפש בשער מנשה, וזאת ביום 4/6/13, כלומר, כחודש וחצי לאחר חוות הדעת הקודמות. בחוות הדעת המפורטת מצוין כי אביו של הנאשם היה אלכוהוליסט וכי אמו היתה חולה שנזקקה לטיפולי דיאליזה, כאשר למעשה הן אביו והן אמו נפטרו זה מכבר. למשיב שבעה אחים נוספים וכולם הוצאו ממשמורת שני ההורים לאור המתואר מעלה ונמצאו במסגרות חלופיות מאז שהיו ילדים קטנים. אף בחוות דעת זו מצוין שהנאשם צורך סמים מגיל 16, לרבות הרואין וכי מעולם לא השתתף במסגרת לגמילה מסמים. מצוין שוב כי אין עדות לסימפטומים המעידים על קיום מצב פסיכוטי חריף והמומחית מסכמת כי קיימת שאלה "אם מדובר במחלת סכיזופרניה או במצב פסיכוטי שהתפתח על רקע צריכת הסמים אצל אדם עם הפרעת אישיות" וקובעת כי אף לשיטתה הנאשם מסוגל לעמוד לדין וכי אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי.

אם כן, המדובר במי שנמצא כשיר לעמוד לדין ועם זאת, סובל מבעיות נפשיות בדרגה זו או אחרת, אשר משפיעות על התנהלותו. אפנה בהקשר זה לע"פ 2406/09 אלבו נ' מדינת ישראל (15/9/10) שם נקבע כי –

"השאלה מהו המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש היא שאלה "כמותית", אשר יש לבחון בגדרה כל מקרה לגופו, על פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה...על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים. מידת אחריותו המוסרית של העבריין למעשה שביצע נגזרת מגודל הפגיעה בתפיסת המציאות ובמידת השליטה שלו על מעשהו בשל מצבו הנפשי, ובהלימה לכך, על ביהמ"ש לגזור את עונשו לקולא או לחומרא. עם זאת, וכפי שנאמר על-ידי השופטת ארבל בע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.6.2009):"אין גם להתעלם מן הצורך שלא לפתוח פתח חסר תחומים וגבולות לכל טענה הנטענת בידי מי שביצע עבירה, בדבר פגם נפשי ממנו הוא סובל. הקלה מופרזת בעונשו של מי שביצע עבירה בשל פגם במצבו הנפשי, שלא איין את יכולותיו הקוגניטיביות והרצוניות, עשוי ליצור מדרון חלקלק, שיפגע באפקטיביות של המשפט הפלילי כגורם מרתיע ומחנך, ייצור מסכת אין-סופית של התדיינות, יכרסם בתחושות הצדק של קורבנות העבירה ומשפחותיהם, ועשוי לפגוע באמון הציבור במערכת" (שם, בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת ארבל)".