מדינת ישראל נ' שיטרית(עציר)

החלטה

בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשירה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

מכתב האישום עולה כי בתאריך 13/6/11 עוכב המשיב בביתו בעתלית בחשד לגניבה. הוא הובל לתחנת המשטרה, נעצר על ידי קצין משטרה והובל, בשנית, אל מתחם הכליאה בהיכל המשפט בחיפה לצורך כליאתו. טרם הובלתו לחיפה, נבדק המשיב, כך עולה ממזכר בתיק, על ידי שוטר, לרבות הסרת נעליו, אולם לא נמצא דבר.  בתא הבידוק, בכניסה למתחם הכליאה בהיכל המשפט בחיפה, נערך, שוב, חיפוש על גופו של המשיב, כאשר בשלב בו התבקש לחלוץ את נעליו, שלף החשוד להב של סכין יפנית, באורך של כ- 10 ס"מ, שהוחזקה ברשותו, על גופו, כאשר היא חבויה בגרב רגלו הימנית, הוא השליכה לצד ואמר לסוהר "קח שאני לא אחתוך מישהו". כנטען בכתב האישום, הסכין הוחזקה כאמור, מחוץ לביתו והוא לא הוכיח שנדרשה לו למטרה כשירה.

ב"כ המבקשת טענה כי בתיק ראיות לכאורה. היא הפנתה לכך שהמשיב מסר מספר גרסאות ביחס לנסיבות ולסיבות החזקת הסכין וטענה כי נסיבותיו של תיק זה חמורות ומצביעות על מסוכנות רבה יותר מבתיקים דומים. כך גם הפנתה לעברו הפלילי של המשיב המצביע גם הוא על מסוכנותו.

ב"כ המשיב הפנה לנסיבות תפיסת הסכין וטען כי לו היו שוטרי התחנה מבקשים מן המשיב להסיר את נעליו, היו רואים, בנקל, את הסכין. הגם שהמשיב מסר גרסאות מספר, אזי יש לו הסבר סביר להחזקת הסכין. ב"כ המשיב טען גם ביחס לאופיו של להב הסכין היפנית כאשר לדבריו, קיים ספק משמעותי ביכולתו של אותו להב לדקור או לחתוך. לסיכום, טען ב"כ המשיב כי חרף עברו הפלילי, אזי העבירה האחרונה בוצעה לפני כחמש שנים ויש בכך כדי להחליש, משמעותית, את משקלו של העבר הפלילי כשיקול לקביעת מסוכנות ובנסיבות המקרה, אין כל עילה למעצרו.

אשר לבחינה הראייתית.

אין מחלוקת כי הסכין נתפסה במתחם הכליאה של בית המשפט, במהלך בדיקת המשיב, כאשר הוא שולף אותה ממקום מסתורה, בתוך גרב רגלו הימנית.

אשר לטענת ב"כ המשיב כי אין בלהב המדובר כדי להוות סכין כמובנה בחוק, אין בידי לקבל טענה זו. "סכין" מוגדר בסעיף 184 לחוק העונשין כ"כלי בעל להב או כלי אחר שמסוגל לדקור או לחתוך". לטעמי, בלהב המדובר, אשר תמונה ממנו מצויה בתיק החקירה, ניתן גם לדקור וגם לחתוך ובכל מקרה, אין בידי כל ראיה או טעם שיש בו כדי להובילני למסקנה אחרת.

אשר לטעם בעטיו החזיק המשיב את הסכין, טעם שכזה לא צויין על ידי ב"כ המשיב. המשיב בעצמו, בהודעתו, נותן מספר הסברים סותרים:

האחד, כי בעת שהובל ברכב הליווי המשטרתי, הבחין בסכין על רצפת הרכב, נטלה והחביאה בתוך גרבו. כאשר נשאל מדוע לא מסר לסוהרים על המציאה, טען כי אלו היו עסוקים.

השני, כי הוא מחזיק בסכין בגרב להגנה עצמית.

השלישי, כי הוא עובד עם הסכין וכי היתה אצלו בגינה שעה שהשוטרים באו לעוצרו ולדבריו, לא מסר לשוטר כי יש עליו סכין מאחר שניסה להסתיר את קיומה שכן ידע כי הדבר אסור. כאשר נשאל בשלב זה מדוע אמר שמצא את הסכין ברכב הליווי, השיב "סתם המצאתי".

לאחר שהשליך את הסכין מידו, אמר המשיב לשוטרים "קח את הסכין שלא אחתוך מישהו". כאשר נשאל מדוע אמר זאת, השיב "היה לי חם במוח" והסביר "הסוהרים עצבנו אותי" ואף הודה כי תקף אחרים "כי הם תקפו אותי".

עוד חשוב לציין כי מדו"ח הפעולה המתעד את תפיסת הסכין במתחם הכליאה בבית המשפט עולה כי בעת שהוכנס המשיב אל תא החיפוש לא שיתף פעולה ורק לאחר שהובהר לו כי החיפוש אינו נתון לבחירתו, נענה לדרישה לחפש על גופו.

המסקנה מן המפורט לעיל היא לקיומה של תשתית ראייתית להוכחת האישום המיוחס למשיב.

כעת, אפנה לבחינת קיומה של עילת מעצר.

ראשית, הסיכון הנשקף ממי שמחזיק בסכין למטרה לא כשירה הוא ברור.

הסיכון הנשקף ממי שהתמיד בהחזקת הסכין, חרף מעצרו, הסתירה מעיניי השוטרים ורק לאחר שהבין כי הוא עתיד לעבור חיפוש "בהפשטה" מסרה לידי השוטרים הוא רב עוד יותר. הדבר מצביע על תעוזה ועל העדר חשש מגורמי אכיפת החוק.