מדינת ישראל נ' שטינברג

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה – אי מתן זכות קדימה להולכי רגל שחצו במעבר חצייה תוך קרבה מסוכנת של הרכב להולכי הרגל.

עפ"י כתב האישום נהג הנאשם ביום 21.7.09 בשעה 13:18 ברחוב הגליל בטבריה ברכב פרטי מסוג מיצובישי בצבע לבן ובהגיעו למעבר החצייה במקום לא אפשר להולכי רגל שחצו במעבר להשלים את החצייה בבטחה, תוך קרבה מסוכנת של הרכב להולכי הרגל.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ומשכך נשמע בפני היום הליך ההוכחות.

לאחר ששמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, שוכנעתי כי המאשימה הצליחה להוכיח כי הנאשם אכן עבר את העבירה שיוחסה לו.

הדו"ח עליו נסמך האישום ובפרט פרק הנסיבות שבו הוא דו"ח מפורט ומלא שיש בו כדי לבסס את כל הפרטים הדרושים לשם ביסוס העבירה:

עפ"י הרשום בדו"ח נסע שוטר התנועה רושם הדו"ח מאחורי רכב הנאשם ברחוב הגליל בטבריה לכיוון מעבר החצייה הרלוונטי, הנמצא בסמוך לפיצה "ויצמן", השוטר ראה הולכי רגל שהתחילו לחצות את המעבר מימין לשמאל וכאשר הם היו בפס השני של המעבר הגיע רכב הנאשם מסוג מיצובישי בצבע לבן והמשיך בנסיעה רצופה באופן שאילץ את הולכי הרגל לחזור צעד אחור ולעצור כי הרכב היה קרוב לגופם. השוטר מציין בדו"ח כי מעבר החצייה מסומן היטב בכביש ומוצב במקום תמרור "הולכי רגל לפניך", וכי הוא היה במרחק של 10 אבני שפה מאחורי הרכב שביצע את העבירה כאשר מזג האוויר היה נאה והוא היה בקשר עין רצוף עמו מתחילת העבירה ועד לסיומה.

עדותו של השוטר עורך הדו"ח בבית המשפט הייתה עדות מהימנה ועקבית ועלתה בקנה אחד עם הדברים שרשם בדו"ח. השוטר חזר והעיד כי בשעה שהגיע למקום רכב הנאשם נסע לפניו, הולכי רגל חצו את מעבר החצייה מימין לשמאל והנאשם לא נתן להם זכות קדימה תוך קרבה מסוכנת של הרכב אליהם. (עמ' 3 שורות 31-31 לפרוטוקול).

לא מצאתי בטענות הנאשם כי יש בהם כדי לסתור את העובדות שצוינו ע"י השוטר בדו"ח:

לא נסתרה הטענה שרכב השוטר היה מרחק קצר של 10 מטרים בלבד מרכב הנאשם בעודו רואה אותו מבצע את העבירה, כאשר הנאשם אישר בעדותו שטענתו לפיה היו בין רכבו לבין רכב השוטר רכבים נוספים, איננה אלא השערה בלבד של הנאשם (עמ' 11 שורות 12-16 לפרוטוקול).

לא ניטע ספק באשר לטענת השוטר שהרכב שאותו הוא ראה מבצע את העבירה, הוא רכב הנאשם:

כאשר לטענת הנאשם כי השוטר נסע אחריו כברת דרך של כשני ק"מ עד שעצר אותו, נתן השוטר הסבר מניח את הדעת מדוע לא עצר את הנאשם מיד במקום, עת הסביר שלא היה מקום בטוח ומתאים לעצור את רכב הנאשם. טענה זו אף עולה בקנה אחד עם טענת הנאשם שהשוטר עצר אותו במפרץ אוטובוס בהמשך הדרך.

עצם העובדה שהשוטר נסע אחרי הנאשם את אותה כברת דרך אין בה כדי לגרוע מטענת השוטר שצוינה בכתב האישום וגם היום בעת עדותו בפני ולא נסתרה ולפיה השוטר שמר על קשר עין עם הנאשם לאורך כל הדרך.

עדותו של עד התביעה לפיה אוטובוסים שעומדים במקום אינם מסתירים את מעבר החצייה בשל כך שהם עומדים במפרץ שנמצא מימין לכביש כאשר מעבר החצייה היה גלוי לחלוטין לעיניו של השוטר, הייתה עדות מהימנה שלא נסתרה.

אינני מקבלת את טענת הנאשם לפיה השוטר איננו זכר דבר באשר לאירוע. לא כך הם פני הדברים. מטבע הדברים, שוטר שרושם מאות דוח"ות כפי שהעיד על כך השוטר, איננו יכול לזכור אלא את הדברים שרשם על גבי הדו"ח ועל כן המבחן שעל בית המשפט לבחון הינו האם הדברים הרשומים בדו"ח מספקים את מלוא הפרטים הרלוונטיים לאישום והאם פרטים אלו נסתרו בחקירתו הנגדית של השוטר.

הדו"ח כאמור הוא דו"ח מפורט שקיימים בו כל הפרטים הרלוונטיים לביסוס האישום: פרטי רכבו של הנאשם, פרטים מדויקים של המקום לרבות העובדה שהוא סמוך לפיצריה, מיקום מדויק שהספיקו הולכי הרגל לחצות במעבר החצייה עד שעבר במקום הנאשם (הפס השני של מעבר החצייה), כיוון החצייה של הולכי הרגל (מימין לשמאל), הפעולות שנאלצו הולכי הרגל לבצע כתוצאה מנהיגת הנאשם (לחזור צעד לאחור ולעצור), הקרבה שבין הרכב להולכי הרגל (קרבה של הגלגלים לגופם של הולכי הרגל), העובדה שמעבר החצייה מסומן באופן ברור על הכביש וכי קיימים תמרורים ברורים במקום, המרחק המדויק של השוטר מהנאשם בעת אירוע העבירה (10 אבני שפה), וכיוצא באלה הפרטים כפי שפורטו בצורה מדויקת ומספקת בדו"ח.

השוטר כאמור נחקר על הפרטים הללו ואף אחד מהם לא נסתר בחקירתו הנגדית ועדותו כאמור, הייתה עדות מהימנה.

הדברים שציין השוטר שאיננו זוכר אותם נוגעים יותר לשולי האישום ולא לגרעין האישום ולא מצאתי כי יש בהם כדי לכרסם במשקל הדו"ח שרשם ובמשקל עדותו.

העובדה שהשוטר לא לקח את פרטיהם של הולכי הרגל הינה ברורה: העבירה מבוצעת בעת שהניידת נוסעת ואם היה עוצר השוטר ולוקח את פרטיהם של הולכי הרגל ממילא הנאשם היה ממשיך בנסיעתו, קשר העין היה אובד והשוטר לא יכול היה לעצור את הנאשם ולרשום את הדו"ח.

באשר לגרסתו של הנאשם: מקובלת עלי טענת התובע לפיה עיקר טיעוניו של הנאשם ממוקדים בכל הנסיבות של עצירתו ע"י השוטר, בשאלה האם השוטר היה יכול לראות אותו מבצע את העבירה, בשאלה מדוע השוטר לא עצר אותו במקום אלא במרחק ממנו ובנסיבות שגם עקבו אחר רישום הדו"ח לרבות התייצבותו של הנאשם בפני קצין המשטרה.