מדינת ישראל נ' שוקרון ואח'

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

כתב האישום:

נגד הנאשמים, בעל ואישה, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של העלבת עובד ציבור, תקיפת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור – עבירות על סעיפים 288, 382א(ב)(1) ו- 288א' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, אותן ביצעו כלפי עובד חברת עמידר.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 24.12.09 בסמוך לשעה 08:20, יומיים לאחר שהנאשמים ובני משפחתם פונו מדירת עמידר בה התגוררו בנתניה, הגיע המתלונן, אהרון מלול, רכז שטח בחברת עמידר, ביחד עם מפקח העבודה איגור וישנבצקי (להלן: "איגור"), לדירה שפונתה, על מנת לבצע הערכת נזקים. באותן נסיבות הגיע הנאשם לדירה והחל מגדף את המתלונן כשהוא קורא לעברו ומקללו. בהמשך תקף הנאשם את המתלונן בכך שירק עליו. המתלונן יצא מהדירה והנאשם רדף אחריו והכה בפניו מכת אגרוף. בסמוך לכך, תקפה הנאשמת את המתלונן בכך שירקה לעברו והכתה אותו מכות אגרוף בגופו, וזאת כאשר היא מקללת את המתלונן. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נחבל המתלונן חבלות קהות בפניו, בגבו ובכתפו, וכן נגרמה לו רגישות ברקה השמאלית והמטומה מתחת לעין שמאל.

כאן המקום לציין כי בתום שמיעת הראיות התברר כי הנאשמים הודו במפורש בכך שקיללו את המתלונן, ירקו עליו ושיבשו את פעילותו, ולפיכך לא הייתה כל מחלוקת על כך שיש להרשיעם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בנסיבות אלה, המחלוקת בה נותר להכריע מצומצמת ביותר ונוגעת אך לתקיפות הפיסיות שספג המתלונן, דהיינו לשאלה האם הוכח כי הנאשם הכה בפניו של המתלונן אותה מכת אגרוף והאם ספג מידי הנאשמת את החבטות המוזכרות בכתב האישום, או שמא רק דחפה אותו אל מחוץ לשטח הבניין, כפי שהעידה.

עדותו של המתלונן, מר מלול

כאמור, ביום האירוע, הגיעו המתלונן ומפקח העבודה לדירה ממנה פונו הנאשמים, על מנת לבצע הערכת נזקים בדירה. לדברי המתלונן, עובר לכניסתם לדירה, הבחינו השניים בנאשם שוכב לבדו על מיטה בקומת העמודים של המבנה, כשלצידו מונח חלק מרכוש המשפחה. בהמשך, בעת ששהו בדירה, התפרץ הנאשם בזעם פנימה דרך המרפסת האחורית, תפס את חוטי החשמל של המזגן וקרע אותם, החל לקלל את המתלונן, ולאחר מכן ירק עליו. המתלונן טען כי לא הגיב לקללותיו כלל, ובשלב מסוים ברח מן הדירה מפחד מן הנאשם, וזה רדף אחריו "תפס אותי בחולצה מלפנים והכניס לי אגרוף בסמוך לעין שמאל" (עמ' 5 ש' 28-29). המתלונן החל לצעוק ואז התאספו במקום שכנים, ובהם הנאשמת, אשר הגיעה מאחוריו ו"נתנה לי מכות בגב והיא ירקה עלי ודחפו אותי" (עמ' 5 ש' 30, עמ' 10 שורה 28).

כאשר עומת המתלונן עם טענת הנאשמת כי לא נתנה לו אגרופים אלא רק דחפה אותו דחיפה אחת, השיב כי "הנאשמת דחפה עם היד שלה על הגב", אך תיאורו זה לווה בתנועות של מכות אגרוף (עמ' 6 ש' 19). בשלב מאוחר יותר של עדותו חזר והדגיש כי המכות בגב גרמו לחבלות, גם אם לא היה מדובר במכות חזקות במיוחד (עמ' 11 ש' 2, 6).

בהמשך, נחקר המתלונן לגבי השימוש שעשה במצלמה השייכת לאיגור ולגבי טענת הנאשמים כי צילם ללא כל צורך ענייני את ילדיהם הישנים, ובכך עורר את חמתם. המתלונן אישר את השימוש במצלמה, אך הכחיש מכל וכל את הטענה כי צילם את ילדי הנאשמים. לדבריו, בתחילה לא ראה כלל את הילדים, ורק כאשר החל לצעוק, כלומר לאחר שכבר הותקף על ידי הנאשם, הגיעו הילדים למקום האירוע (עמ' 6 ש' 22). במצלמה ניסה להשתמש על מנת לתעד את קללותיו של הנאשם, וכך גם אמר לנאשם, אך בדיעבד התברר כי למצלמה אין אפשרות להקליט קולות (עמ' 6 ש' 25-26).

המתלונן הדגיש כי השימוש במצלמה לא נועד לעודד את המתלונן להמשיך בקללותיו, אלא להרגיעו ולגרום לו לחדול ממעשיו אלה (עמ' 8 ש' 14). כמו כן, הכחיש המתלונן את הטענה כי התבקש להפסיק לצלם את הילדים, ושב והדגיש כי הילדים כלל לא היו במקום בשלב זה של האירועים. כמו כן דחה את האפשרות כי ספג את המכה מן המתלונן שעה שזה ניסה להוציא את המצלמה מידיו, וטען כי לאחר ניסיון הצילום, רדף אחריו הנאשם והכה אותו במכת אגרוף (עמ' 9 ש' 1-4). תיאור זו שונה מעט מן האופן בו הציג את האירוע בתחילת עדותו, שכן בעוד בתחילה מסר כי הנאשם הכה אותו בסמוך ליציאתו מן הדירה, הרי שמתברר כי אותה מכת אגרוף הגיעה רק לאחר ניסיון הצילום. המתלונן הסביר פערים אלה בכך שמסר כי "כל עניין הצילום היה אחרי שהייתי בדירה. הוא רץ אחרי והמשיך לקלל, אמרתי לו אני מצלם אותך שאתה מקלל אותי. הוא תפס אותי ונתן לי אגרוף" (עמ' 9 ש' 2-4).

עוד יש לציין כי המתלונן תאר את החבלות שנגרמו לו ואף קבע מי גרם לאיזו חבלה. לטענתו, הנאשם גרם לנפיחות בעינו ואילו הנאשמת גרמה לסימנים אדומים בגבו (עמ' 6 ש' 12). טענותיו אלה נתמכות בדו"ח הרפואי ת/5, המעיד על כך שביום האירוע נחבל חבלות כהות בפנים בגב ובכתף, וכי הוא סובל מרגישות ברקה השמאלית. בשל מצבו זה אף הוצא לו אישור מחלה למשך שישה ימים. לתיק אף צורפה תמונה של המתלונן המסומנת ת/4, בה ניתן לזהות בקלות המטומה רחבת היקף סביב עינו השמאלית.

המתלונן הותיר בעדותו רושם אמין ביותר. הוא העיד באופן ברור ושוטף, עמד באופן עקבי על גרסתו, והמסמכים הרפואיים שהוגשו תומכים באופן מובהק בגרסתו. ההכרות הקודמת בינו לבין הנאשמים הייתה מזערית, ואיש מהעדים לא יכול היה להצביע על סיבה כלשהי מדוע יפליל המתלונן את הנאשמים על לא עוול בכפם. לפיכך, ולאחר שהסביר את האופן בו התפתח האירוע מנקודת מבטו, אני נותן אמון מלא בעדותו.

עדותו של איגור וישנבצקי

איגור, מפקח העבודה אליו התלווה המתלונן לביקור בדירה, העיד מטעם התביעה, אך ניכר היה בעדותו כי הסיטואציה אינה נוחה לו וכי מעדיף היה שהדברים לא יתגלגלו לכדי חקירה משטרתית והליכים משפטיים. על כך ניתן היה ללמוד גם מעדות המתלונן, אשר העיד כי למרות שגם איגור ספג מכות במהלך האירוע, הוא לא היה מעוניין להגיש תלונה (עמ' 9 ש' 10-11). לפיכך התרשמתי כי על אף שדבק בעדותו לאמת, ונמנע במובהק ממסירת מידע כוזב, הסתפק העד במתן תיאורים כלליים של האירועים בהם נטל חלק, מבלי לרדת לעומקם של פרטים. אף על פי כן, מצאתי בתיאורים אלה חיזוקים משמעותיים לגרסת המתלונן בכמה משלבי האירוע.

איגור העיד כי במהלך שהותם בדירה נכנס הנאשם מהכניסה האחורית. תחילה הסתובב בדירה, ולאחר מכן התפתח בינו לבין המתלונן ויכוח "בטונים גבוהים". איגור התרשם כי חילופי הדברים נבעו מכעסו של הנאשם על פינויו מן הדירה, ובתשובה לשאלות התובעת אישר כי הנאשם דיבר "לא יפה" אל המתלונן וירק עליו כמה פעמים. גם המתלונן צעק, אך פעל מתוך "התגוננות כנראה" (עמ' 13 ש' 23). איגור הפריד בין הניצים, והרגיע את הנאשם עד שזה יצא מהדירה (עמ' 11 ש' 29). למיטב זכרונו של איגור נשאר המתלונן בדירה, אם כי בהקשר זה לא זכר במדויק את סדר האירועים (עמ' 12 ש' 22-25). מכל מקום, משסבר כי נרגעו הרוחות חזר לעבודתו בדירה (עמ' 11 ש' 29-30).

כעבור כמה דקות, שמע צעקות בחוץ, ואז סגר את דלת הדירה, יצא החוצה והבחין בנאשמת ובמתלונן. לדבריו, היא "עשתה תנועות עם דחיפה ביד שילך מפה. אז נכנסתי בין מלול לבין הנאשמת כדי להפריד. היו צעקות ויריקות מצד הנאשמת (עמ' 13 ש' 1-2). לשאלת התובעת הדגיש כי ראה תנועות של דחיפה, אך מכות בגב לא ראה (עמ' 13 ש' 9). איגור טען בעדותו כי הנאשמים "דיברו לא יפה וירקו" (עמ' 12 ש' 3), והוא העדיף לקחת את המתלונן למכוניתו. לאחר מכן, ראה את הסימן בעינו והבין כי קיבל מכה, אם כי לא ראה מתי זה קרה. תאור זה עולה בקנה אחד עם טענות המתלונן כי איגור לא ראה את התקיפה מידי הנאשם, שכן יצא מן הדירה רק לאחר ששמע את צעקות המתלונן. עוד ציין כי לא ראה כל ניסיון מצד המתלונן לצלם את ילדי הנאשמים, ואף הדגיש כי הילדים לא היו בדירה אלא בדירת שכנים (עמ' 13 ש' 12).

פרשת ההגנה

מטעם ההגנה העידו הנאשמים, וכן שכנה שהייתה עדת ראיה לאירוע, מירב.