מדינת ישראל נ' שווכת

הכרעת דין

האישום

הנאשם הועמד לדין בגין הסעה בשכר בניגוד לתקנה 84 א' לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

בתשובתו לאישום ביום 7/3/13 נאמר בשמו: "עשה טובה לחבר שהסיע שני תיירים, הוא (הנאשם-מ.ק.) נגר".

דיון בראיות והכרעה

ראיות המאשימה

מטעם המאשימה העידו שלושה:

רס"מ דוד ירמי שערך את ההזמנה לדין (ת/1) וגבה הודעה מהנאשם (ת/2). העד לא ראה את העבירה. השוטר לא נחקר בחקירה נגדית ומכאן שההודעה שרשם מפי הנאשם נכונה ככתבה וכלשונה – אלו הדברים שנאמרו על ידי הנאשם. הניסיון בסיכומים לטעון לראשונה, כי הנאשם לא הבין את חקירתו וכי זו לא תורגמה לו לערבית, נדון לכישלון. הנאשם לא צריך לדעת לקרוא עברית, אלא להבין ולדבר עברית וזאת הוא יודע. בסוף החקירה נרשם על ידי השוטר כי הקריא לנאשם את העדות וחתימתו של הנאשם מופיעה כאישור על כך. ושוב, משהוגשה ההודעה ולא נחקר עליה גובה ההודעה, לא ניתן לטעון כי נרשמו דברים שונים מאלו שאמר הנאשם.

רפ"ק רפאל מלחי ערך דו"ח פעולה, דו"ח עיכוב ומזכר (ת/3-ת/5), הוא הבחין בנהיגתו של הנאשם, בשני התיירים שישבו במכונית והוא זה שתחקר אותם. על פי עדותו והמסמכים שערך, ביום 31/12/12 סמוך לשעה 12:40 . התיירים אמרו לשוטר כי נהג המונית הישראלי שהביאם עד למחסום התמקח עבורם עם הנאשם, סוכם על 150 ₪ שהם אמורים לשלם לנאשם בגין הנסיעה מהמחסום לבית לחם ובחזרה.

רס"ב מיכאל פוכוביצקי משמש כמש"ק במחסום "מעבר רחל" והוא העיד כי ראה לא אחת את הנאשם מסיע אנשים ברכבו. הוא חשד בו כמי שמסיע אותם, אך הנאשם לא נתפס, למעט הפעם הנוכחית.

עדות הנאשם

הנאשם בחקירתו במקום (ת/2) הודה למעשה שהסיע התיירים ושאמור היה לקבל כסף עבור הסעתם מהמחסום לבית לחם וחזרה. הודאה זו יחד עם ראיות המאשימה די בהם כדי להרשיע הנאשם.

עדותו של הנאשם בבית המשפט לא עשתה עלי רושם מהימן, באשר סתרה את דבריו במשטרה ואף את הדברים שנמסרו בשמו במועד התשובה לאישום. בכפירתו לאישום נאמר: "עשה טובה לחבר שהסיע שני תיירים, הוא נגר". מתשובה זו עולה כי "הטובה" היא לנהג המונית שהוא יודע את מספר הטל' שלו: "נהג מונית ישראלי התקשר אלי ונתן לי אותם" (ת/2 ש' 19). "לא יודע השם שלו הפלאפון שלו 0544412712" (שם ש' 29, מספר הטל' מיוחס לנהג מונית בשם מנשה כפי שמופיע בכרטיס הביקור שלו שהוצג בפני). הנאשם נשאל על ידי השוטר למקור פרנסתו, אולם לא אמר לו שהוא נגר, הוא סיפר שהוא מדבר עברית טובה כי בעבר עבד כנהג טרקטור בחולון וכי כיום "מי שמתקשר אלי לעבוד פועל אני בא". (ש' 28).

דברי הנאשם בסמוך לעצירתו אשר נאמרו באופן ספונטאני ללא מחשבה יתירה, עומדים בסתירה לעדותו בבית המשפט. בפני טען כי "הטובה" נעשתה עבור חברו בעל מכולת בבית לחם בשם זיאד, העוסק בהדרכת תיירים לכנסיה שנמצאת ליד המכולת. על פי עדותו, הקשר שלו היה עם בעל המכולת. מעבר לכך שאין בדבריו כל הגיון, שהרי לא מדובר בטובה חד פעמית, לכאורה מדובר בעיסוק קבוע של הבאת תיירים מהמחסום לבית לחם, ואם "עשה טובה" כהגדרתו, מה קרה באותו היום שבעל המכולת היה צריך טובה? אי הבאה לעדות של זיאד שיתמוך בגרסת הנאשם פועלת לרעת הנאשם ומביאה אותי למסקנה, בהתחשב בשתי התשובות שניתנו קודם לעדות, כי עדות הנאשם בפני היתה כבושה וכי לא אמר אמת בעת שהעיד כי הנסיעה התבצעה לבקשת זיאד ולא נהג המונית הישראלי. גם אי הגעתו של נהג המונית מנשה, אם אכן הסיכום הוא בינו לבין זיאד, פועלת לרעת הנאשם ותומכת במסקנה זו.

טענת הסנגורית בסיכומים כי הנאשם לא ידע שבידי המשטרה כרטיס הביקור של נהג המונית, כאילו זו הסיבה מדוע נהג המונית לא הוזמן על ידו להעיד, מוטב היה שלא הייתה נטענת, משום שהיא מלמדת על כך שהסנגורית לא עיינה בתיק המשטרה קודם לדיון ההוכחות. מספר הטלפון הנייד של נהג המונית מופיע שלוש פעמים בתיק המשטרה: בכרטיס הביקור של הנהג, בהודעת הנאשם (ת/2) ובדוח הפעולה (ת/3). וגם אם נניח שהנאשם איבד המספר, הרי יכול היה להשיגו אצל זיאד – בעל המכולת שלטענתו הוא זה שעבד באופן קבוע עם נהג המונית.

אין צורך בהוכחת תשלום בפועל כדי להרשיע בהסעה בשכר

הנאשם השיב במשטרה לשאלה אם היו צריכים לשלם לו את הדברים הבאים: "היו צריכים לתת לי אבל לא שלמו כי השוטר עצר אותי" (ת/2 ש' 21).

השוטר מלחי ציין במזכר כי התיירים אמרו לו שסוכם לאחר משא ומתן שערך עבורם נהג המונית הישראלי עם הנאשם, על תשלום בסך 150 ₪. נכון הדבר כי מדובר בעדות שמיעה ואין בה כשלעצמה הוכחה לאמיתות הדברים, אלא לעצם שמיעתם על ידי השוטר, אולם בהצטרף לדברי הנאשם בחקירתו במשטרה, אני מוצאת כעובדה מוכחת כי הנסיעה של התיירים לא בוצעה בחינם, לא עבור התיירים ולא עבור הנאשם. גם אם אניח לטובת הנאשם כי התיירים אמורים היו לשלם לבעל המכולת, הרי משזה ביקש ממנו להסיעם, הנסיעה נחזית להיות בשכר, ועל הנאשם להוכיח כי על אף שבעל המכולת או כל אדם אחר קיבל תמורה בגין נסיעה זו, הנאשם טוב הלב ביצע הנסיעה בלא כל תמורה, ואף לא תמורה שאינה כספית, וזאת פעמיים באותו היום, בעת שהביא את התיירים מהמחסום לבית לחם ובעת שהחזירם בשעות הצהריים, מבית לחם למחסום, וכל זאת, שעה שהוא מצהיר על עצמו כי הגיע לבית לחם מישראל, לצורך עבודתו כנגר, נראה כי ניתן לסכם ולתאר את מכלול עדותו בפני כ"בדיחת קרש".

כבר נפסק לא אחת כי העובדה שהתשלום טרם בוצע, אין בה כדי למנוע הרשעת הנאשם בעבירה של הסעה בשכר. ראה דברי כב' השופטת זוכוביצקי בתת"ע 6845/05 מדינת ישראל נ' אבו אל הווא :

"קבעתי, כי הנוסעות לא הכירו את הנאשם וכי הן היו אמורות לשלם עבור הנסיעה. איני רואה כל חשיבות לשאלה האם קיבל הנאשם את כספו כאשר עצרו אותו השוטרים או לא. אני קובעת כי נהג האמור לקבל תשלום עבור נסיעה בין בתחילתה ובין בסופה ייחשב כמסיע בשכר".