מדינת ישראל נ' שוויקי(עציר)

החלטה

ביום 22.10.12, מסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים הודה הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן והורשע בביצוע עבירה של איסור פעולה ברכוש טרור לפי סעיף 9(א)(1)+(2) לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק").

ב"כ המאשימה טען כי בתיק כשלים ראייתיים אשר הביאו את הצדדים להגיע להסדר לפיו מוסכם כי הצדדים יעתרו לעונש של 4 חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

במועד זה החלטתי לכבד את ההסדר אליו הגיעו הצדדים וגזרתי על הנאשם עונש של 4 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות ו-6 חודשי מאסר על תנאי. בהתאם לבקשתו של ב"כ המשיב, הורתי כי המוצגים יושבו למשיב, ככל שמדובר בחפציו האישיים.

מעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המשיב עולה, כי הנאשם, נהג הסעות במקצועו, העביר במהלך החודשים ינואר-פברואר 2012, כספים לאנשים על פי הוראות שקיבל מאדם בשם אחמד שהינו תושב שטחים (להלן: "אחמד"). ביום 27.2.12 נסע הנאשם שברשותו 24,000$, אותם היה אמור להעביר לאישה שזהותה אינה ידועה למאשימה, אשר המתינה לו באזור מחסום חווארה (להלן: "המחסום"). כאשר הגיע הנאשם למחסום נעצר לבדיקה ונתבקש על ידי אחמד למסור כי הכספים מיועדים לרכישת טלפונים ניידים. בתמורה למעשיו קיבל הנאשם מאחמד 2,500 ₪. כאמור, נוכח מעשים אלה הורשע המשיב בביצוע עבירה של איסור פעולה ברכוש טרור.

ביום 1.1.13, כחודשיים וחצי לאחר מתן גזר הדין, הגישה המבקשת בקשה לחילוט הכספים שנתפסו בידי המשיב בעת ביצוע העבירות על סך 22,450 $ (להלן: "הכסף") בהתאם לסעיף 15 לחוק.

ב"כ המשיב התנגד לבקשה וטען כי בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק, שהינו החוק הספציפי המסמיך חילוט בעבירה בה הורשע המשיב, על התובע היה לציין כי ברצונו לחלט רכוש בגוף כתב האישום ובמידה ומתגלה רכוש נוסף שאת חילוטו מבקשים, אזי רשאי התובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין. בנוסף טען ב"כ המשיב כי בהתאם לעיקרון ההסתמכות לא ניתן לבקש את חילוט הכסף לאחר שפסק הדין הפך חלוט שכן לא ניתן לערער עליו בשלב זה.

בתשובה שהגישה המבקשת לתגובת ב"כ המשיב ציין ב"כ המבקשת כי המאשימה הסתמכה בבקשתה על הוראות החוק הספציפי. לדבריו בשל תקלה לא הוגשה בקשת חילוט והסכום שנתפס לא נרשם בכתב האישום ובשל כך ביקש ב"כ המבקשת כי בית משפט יורה על חילוט הכסף בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה").

ביום 5.3.13 התקיים דיון בבקשה. ב"כ המבקשת חזר על כך שבקשת החילוט לא הוגשה עם כתב האישום בשל תקלה וציין כי סעיף 39 לפקודה מאפשר את חילוט הכסף. לדבריו הכסף שנתפס לא היה שכרו של המשיב בגין העברת הכספים, אלא אמצעי לביצוע העבירה, שכן שכרו של המשיב בעד הנסיעה עמד על 200 ש"ח כעולה מסעיף 8 לכתב האישום. עוד הוסיף ב"כ המבקשת כי הכסף שנתפס כלל לא שייך למשיב והוא זה שהודה בכתב אישום מתוקן לפיו הכסף נמסר לו לצרכי העברה ואין כל הצדקה שיושב לידו, מה גם שבמהלך המשא ומתן שהתנהל במסגרת המגעים להסדר הטיעון לא ביקש המשיב כי הכספים יוחזרו לידיו.

ב"כ המשיב העלה מספר טענות, ראשית ציין כי יש להסתמך על הוראת החוק הספציפית הקבוע בחוק איסור מימון טרור וציין כי בקשת המדינה לחילוט הוגשה בחוסר תום לב שכן המשיב ביקש לפני מתן גזר הדין כי חפציו האישיים שנתפסו יושבו לו, ובית משפט אף ציין זאת בגזר הדין, דבר שהיה אמור לעורר את המבקשת לבקש את הכסף התפוס ומשלא עשתה כן דין הבקשה להידחות. עוד טוען ב"כ המשיב כי המבקשת מסכימה לכך שהמשיב הוא המחזיק בכסף ומשכך הוא האחראי לו. טענה נוספת שהעלה ב"כ המשיב היא כי התפיסה היתה במסגרת הליך מנהלי בהתאם לסעיף 44 לחוק ומשלא ביקשה המבקשת לחלטו תוך פרק הזמן הקבוע בחוק יש להשיבו מיד למשיב.

שתי שאלות עומדות בבסיס ההחלטה, האחת האם ניתן להחיל את הוראות סעיף 39 לפקודה על אף הוראה ספציפית הקבועה בחוק איסור מימון טרור המחייבת את התובע לפרט בכתב האישום את שווי הרכוש או לבקש זאת בכל שלב עד למתן גזר הדין. השנייה, האם בקשת המדינה עונה על דרישות סעיף 39 לחוק והאם השיהוי בהגשת הבקשה מצדיק את דחייתה.

באשר לשאלה הראשונה; ברע"פ 4105/06 באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 02/01/2007) דן בימ"ש העליון בשאלה דומה שהתעוררה בהקשר לחילוט הקבוע בסעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בית משפט הסביר את היחס שבין הסעיפים בקובעו כי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל חוקק כהוראת שעה שבאה במטרה להחמיר עם מי שעבר עבירה לפי חוק הכניסה לישראל יותר מפעם אחת, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מההוראה הכללית והקבועה בסעיף 39 (א) לפקודה:

"המצב המשפטי הנכון הוא, כי סעיף 39(א) על עמדו עומד, והוא אינו הוראת שעה. הוא מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מעבירה ראשונה. ואולם, במקרה של עבירה נוספת, מחמירות הוראות הדין - על פי חקיקת השעה: שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול הדעת אם לא לחלט". (רע"פ באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל פיסקה י"א (2) לפסק דינו של השופט רובינשטיין)

הדברים נכונים ומתאימים אף לעניינו. חוק איסור מימון טרור חוקק בשנת 2005 ופרק ד' מסדיר את נושא חילוט הרכוש לאחר הרשעה בהליך פלילי. מטרתו של החוק נועדה להחמיר עם מבצעי פעולות טרור וקובעת חילוט חובה לאחר הרשעה לפי חוק זה, ולכן ודאי שאין בה כדי לגרוע מהוראות סעיף 39(א) לפקודה.

יצוין כי על אף שכלל הפרשנות קובע כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי, אין כלל זה חל בעניינו שכן מדובר בשתי הוראות חוק הנוגעות לאותו עניין והשוני ביניהן טמון בשאלת שיקול הדעת של בית המשפט. בעוד שעל פי החוק הספציפי חובה על בית המשפט לחלט את הכסף, על פי הפקודה בית משפט רשאי לחלט את הרכוש.

"במקרה זה, משנמצא לנו כי אין סתירה בין הנורמות הכללית והספציפית, אין צורך להידרש לכללי ברירת הדין (ראו ברק, פרשנות במשפט: תורת הפרשנות הכללית 554-547). ואולם, לא למותר לציין כי בענייננו קדמה הנורמה הכללית שבפקודת סדר הדין הפלילי לנורמה המיוחדת שבחוק הכניסה לישראל". (שם פיסקה י (7))

יוצא אם כן כי כאשר התביעה לא עשתה מלאכתה בהתאם להוראות חוק איסור מימון טרור, ולא ביקשה לחלט את הכסף עד למועד גזר הדין, אין תחולה לסעיף 12 לחוק המצמצמת את שיקול הדעת של בית המשפט, אולם בית המשפט יהא רשאי להורות בהתאם לשיקול דעתו, על חילוט הרכוש בהתאם להוראות 39(א) לפקודה.

באשר לשאלה השנייה, סעיף 39 לפקודה קובע כדלהלן:

"39.(א)על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.

(ב)...