מדינת ישראל נ' שוויקי ואח'

החלטה

לבית משפט השלום הוגש כתב אישום המייחס למשיבים עבירות אלימות חמורות, ובכללן עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין. על פי המפורט בכתב האישום, ביום 19.6.10 סמוך לשעה 20:00 חבלו המשיבים באיהאב עמורי (המתלונן) חבלה חמורה שלא כדין ותקפו את אחותם אימאן (המתלוננת) וגרמו לה חבלה של ממש. המשיבים ידעו כי המתלוננים נמצאים בצומת מישור אדומים והגיעו לשם כשהם מצוידים במקל ובמברג. כאשר עצר רכבם של המתלוננים ברמזור אדום, היכו המשיבים את המתלונן בפניו באמצעות אגרופיהם וכשהלה הצליח לחלץ את עצמו מהרכב, רדפו אחריו והיכו אותו במקל בכל חלקי גופו. המשיבים המשיכו להכותו גם כשהצליח להיכנס לרכבו של בן דודו שהיה בסמוך, היכו אותו בראשו בעזרת מברג וניסו לדקור אותו אולם המתלוננת מנעה זאת. כך גם היכו המשיבים את המתלוננת בבטנה ובפניה באמצעות אגרופיהם ואף היכו אותה בראשה באמצעות מקל. עוד מפורט בכתב האישום, כי המשיבים איימו על המתלוננים בפגיעה שלא כדין בגופם ואף אמרו להם כי יהרגו אותם. לאחר שחיילים שהיו במקום חילצו את המתלוננים, השליכו המשיבים אבנים לעבר המתלונן. כתוצאה מן התקיפה, נגרם למתלונן שבר באפו וכן נגרמו לו שטפי דם בעפעפיים, פצע בקרנית, דימום בלחמית וסימני בצקת קשים ברשתית, חתך בגבה, ופצעים נוספים. למתלוננת נגרם "פנס" במצח.

עיון בתיק החקירה מלמד, כי בן הדוד של המתלונן מתאר את התנהלותם של המשיבים במילים "הם היו כמו משוגעים" ואחד החיילים מתאר כיצד אחד מן המשיבים "פשוט מעך" את המתלוננת ברגליו תוך כדי זה שהיא יושבת ברכב וגם כשחייל אחר ניסה להפריד ביניהם, המשיכו המשיבים להכות במתלוננים במקל ובידיים. המדובר, אם כן, באירוע אלימות חמור ביותר, והתמונה המצטיירת כי המשיבים ביקשו לעשות שפטים במתלוננים, והמניע לכך, כעולה מן הראיות, הינו מניע של "כבוד המשפחה". בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה והדיון נסב על חלופת מעצר, כאשר גם קיומה של עילת מעצר לא היה שנוי במחלוקת.

העוררת ביקשה מבית משפט קמא להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם, בשים לב לחומרת האלימות, למסוכנות הנובעת הן מן האלימות עצמה והן מן המניע, מן התכנון, ומן הנחישות להמשיך ולבצע את המעשים, גם כאשר עדי ראייה ניטראליים ניסו להפסיק את מעשי האלימות. בנוסף, עמדה העוררת על העבר הפלילי של המשיבים, הכולל לגבי משיב 1 חמש הרשעות קודמות בעבירות רכוש, החזקת סכין, התפרעות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ולגבי משיב 2- 3 הרשעות קודמות בעבירות של תקיפת בן זוג, תגרה ופריצה לרכב.

אתמול, 23.6.10, בשעה 14.00, התקיים דיון בבית משפט קמא ובסופו החליט בית המשפט להורות על שחרורם של המשיבים בחלופת מעצר הכוללת מעצר בית מלא בביתם עד להחלטה אחרת, הפקדת ערבויות שונות ואיסור יצירת קשר עם המתלוננים. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי גישת העוררת "מנוגדת לדין ולהלכה הפסוקה" משום שהמדובר בסיכון פרטני שניתן לנטרלו בחלופת מעצר. עוד קבע בית המשפט כי אין עדות לכך שלא ניתן לתת אמון במשיבים שיקפידו למלא אחר התנאים ולא נטען על ידי העוררת כי נסיון העבר מוכיח שהם מפרים תנאי שחרור. בית המשפט עיכב את ביצוע החלטתו עד להיום בשעה 10.00.

בטרם אתייחס להחלטה לגופה, אעיר כי בית המשפט העליון הורה פעם אחר פעם כי כאשר בית המשפט מקבל את בקשת התביעה להורות על עיכוב ביצוע השחרור לשם הגשת ערר, עליו לאפשר את קיומו של הדיון בערר בלוח זמנים מתקבל על הדעת. מן הנתונים ברור כי הדיון הסתיים בסביבות השעה 16.00 אתמול, ובלוח זמנים זה, לא יכול היה בית המשפט לצפות כי הערר יוגש והדיון בו יסתיים לפני השעה 10.00 למחרת היום כפי שקצב. על בית המשפט להביא בחשבון כי גם בפני ערכאת הערר עשויים להיות קבועים תיקים קודמים אשר אינם מאפשרים התפנות מיידית לדיון בערר על פי לוח הזמנים שבית המשפט קמא קצב. משסבר שיש לאפשר לעוררת להגיש ערר בתוך תקופת המעצר, היה עליו לאפשר את קיום הדיון באופן שניתן יהיה לקבוע אותו בתוך תקופת עיכוב הביצוע הקבועה בחוק. כך באשר להחלטה בעניין עיכוב הביצוע .

אשר להחלטה לגופה, לא מצאתי במה סותרת גישתה של העוררת את הדין ואת ההלכה הפסוקה. היות המשיבים מסוכנים למתלוננים בלבד ולא לציבור, אינה שיקול המאיין את מסוכנותם. לעיתים, ונראה כי כך המקרה שלפנינו, העובדה שיש למשיבים מניע ספציפי לפגוע במתלוננים המסוימים, הופכת מסוכנותם למובהקת יותר בשל המיקוד והמניע. המתלוננים שלא עוולו להם, זכאים לכך שמערכת אכיפת החוק תתייצב להגנתם. שחרורם של המשיבים לביתם, למעשה בלא כל פיקוח, אל נוכח האלימות חסרת הרסן שהפגינו כלפי המתלוננים, אינו ממלא אחר התכלית של הגנה על חייהם ועל גופם של המתלוננים ומעמיד אותם בסכנה של ממש. בתנאי השחרור כפי שקבע בית משפט קמא, אין כדי להבטיח כי המשיבים לא ישובו למעשיהם ויחזרו ויפגעו במתלוננים כפי שגם הבטיחו שיעשו. אכן, העוררת לא טענה כי נסיון העבר הוכיח שהם מפרים תנאי שחרור, אולם לא בכך העניין, שכן ההערכה שאין לתת במשיבים אמון שיקפידו לרסן את עצמם, נשענת על נסיבות המקרה עצמו. אנשים המסוגלים להמשיך ולחבוט בבני אדם שאינם מצליחים להתגונן בפניהם, לנוכח עדי ראיה לא מעטים שאף הם אינם מצליחים להפסיק את הארוע, הינם אנשים שעל פניו לא ניתן לתת בהם אמון. בנסיבות אלה, אני סבורה כי החלטתו של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד. לכך יש להוסיף כי לשני המשיבים עבר פלילי הכולל גם עבירות אלימות. נתון זה מוסיף ומעצים את החשש שמא יפרו המשיבים את תנאי המעצר.

בנסיבות אלה, נראה כי בטרם נבחנה מסוכנותם של המשיבים על ידי שירות המבחן, לא נכון היה להורות על שחרורם בתנאים כפי שפורטו לעיל.

לפיכך, אני מורה לשירות המבחן למבוגרים לערוך תסקירי מעצר בעניינם של המשיבים. המשיבים ימשיכו להיות נתונים במעצר עד להחלטה אחרת.

תסקירי המעצר יוגשו לבית משפט השלום עד ליום 8.7.10. לאחר מכן יתחדש הדיון בבית משפט השלום שיורה על המשך הדיון עם קבלת התסקירים.

לנוכח שביתת המזכירויות, מתבקשת ב"כ העוררת להמציא העתק ההחלטה בדחיפות לשירות המבחן למבוגרים.

ניתנה והודעה היום י"ב תמוז תש"ע, 24/06/2010 במעמד הנוכחים.

נאוה בן אור, שופטת

הוקלד על ידי: רוזי סיבוני התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: