מדינת ישראל נ' שובל

בפני

שופט שמואל מלמד

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 16.11.10 בשעה 12.12 או בסמוך, ברחוב אלנבי פינת מנטפיורי בתל אביב, בכך שלא ציית לתמרור ב- 35 ונסע בנתיב תחבורה ציבורית, זאת בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר בהאשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העידה השוטרת שרון שרון. עדותה נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר היא רשמה ביום המקרה – ת/1. על פי רישומה של השוטרת, ביום האירוע, הנאשם נסע על רחוב אלנבי לדרום, בניגוד לתמרור ב-35 המורה על נסיעה לתחבורה ציבורית בלבד בין השעות 10.00 – 19.00, כמו כן הנתיב מסומן. השוטרת הייתה סטטית באלנבי מול 99, הבחינה בעבירה סימנה לנאשם לעצור. הנאשם נעצר במקום עמידתה.

תגובת הנאשם לאוזני השוטרת במעמד רישום הדו"ח היתה: "לא ראיתי שלט בצומת", "הגעתי ממונטיפיורי הסימון על השמאלה משופשף לגמרי. יש תמרור, אבל יש עץ שמונע ממך לראות אותו. הוא נמצא 5 מטר לפני כן הצומת זה צומת מונטיפיורי אלנבי".

בחקירה נגדית השוטרת לא זיהתה את המקום המצולם בתמונות ביחס לתמרור והסימון על הכביש. השוטרת זיהתה את שם הרחוב ומספרו. לדברי השוטרת ניתן להבחין באופן ברור בשילוט במקום וכן בסימנים המצוירים על הכביש. השוטרת טענה כי הנאשם לא הגיע מרחוב מונטיפיורי אלא מרח' אלנבי והוא המשיך דרומה לדבריה.

בבית המשפט טען הנאשם, כי ביום האירוע נסע ברחוב מונטיפיורי לכיוון אלנבי, כשהתקרב לרמזור האור היה ירוק, הדרך הייתה פנויה, על הכביש לא היה סימון גלוי שאין סימון שמאלה, לא על הרמזור ולא היה שלט גלוי לעין שהפניה שמאלה מותרת רק לתחבורה ציבורית.

הנאשם התקרב לצומת, דלק ברמזור אור ירוק, הנאשם פנה שמאלה, ומיד אחרי הפניה שמאלה השוטרת סימנה לו לעצור כיוון שנסע בנתיב תחבורה ציבורית. הנאשם טען בפניה שאין שילוט, השוטרת טענה שיש. הנאשם צילם את המקום והגיש את התמונות לביהמ"ש.

בחקירה נגדית אישר הנאשם כי קיים שלט המסמן נתיב תחבורה ציבורית. אך, טען כי "מהרכב אי אפשר לראות את זה." בהמשך טען הנאשם כי "לא ראה את השלט בצומת." ולכן לדעתו לא ביצע עברה.

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי עדות השוטרת היא אמת.

טענת ההגנה של הנאשם הינה, כי הוא הגיע מרח' מונטיפיורי פנה שמאלה. אין מחלוקת בין הצדדים כי בכיוון נסיעת הנאשם מוצב שילוט המתיר נסיעת תחבורה ציבורית בלבד. ברם, טוען הנאשם כי השילוט אינו בולט והוא לא ראה את התימרור, בין בסימונים על הכביש ובין בסימונים של השילוט המוצב כתמרורים.

אציין, כי קיימת מחלוקת נוספת בין הצדדים והיא נוגעת לכיוון נסיעת הנאשם. לצורך הדיון מצאתי ללכת לקראת הנאשם ולקבל את טענתו כי הוא הגיע מרחוב מונטיפיורי ולא נסע על אלנבי לכיוון דרום כתרשומת השוטרת. אך, גם אם אקבל טענה זו הרי שעדיין על הנאשם, מעבר לטיעון גופו להוכיח את טענת ההגנה שלו.

כפי שציינתי טענת ההגנה נסמכת על שני אדנים. הראשון הסימון על הכביש והשני התמרורים המוצבים בכיוון נסיעתו.

לגבי הסימון על הכביש כדי להוכיח שהסימון אינו נראה יש להביא תע"צ מהרשות המקומית מתי סומן לאחרונה ומתי חודש לאחר מכן הסימון. הנאשם לא עשה זאת וטרח רק להביא תמונות של הכביש. על התמונות הללו, אין מועד לצילומן ואין אינדקציה של מקום הסימון בנסיבות אלו טענת ההגנה לא הוכחה.

לגבי השילוט טען הנאשם כי השילוט אינו נראה. גם לגבי השילוט יש מקום להגשת תע"צ של הרשות המקומית. הנאשם התייחס לכך שעל הרמזור אין שום סימון שיש איסור פניה שמאלה לרכבים פרטיים. הנאשם לא הגיש צילום של הרמזור וטענה זו לא הוכחה. הנאשם טען שקיים שלט אך הוא מוסתר ע"י עץ. אכן, בנ/1 נראה השלט מוסתר ע"י עץ. ברם, בתמונה זו אנו למדים כי ממקום הצילום עד לשלט המרחק הוא שתי מכוניות. מנ/2 אנו למדים, כי כאשר עוברים את העץ הרי נותר די מרחק עד לקו הצומת להבחין בשלט. בנסיבות אלו אני דוחה את טענת ההגנה של הנאשם.

סוף דבר, בהישעני על עדות השוטרת, לה אני מאמין, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר בעדות יחידה. אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.