מדינת ישראל נ' שואהין(עציר) ואח'

החלטה

בפני בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות שב"ח, קשירת קשר, פריצה לרכב, גניבת רכב, זיוף רכב, ניסיון לגניבת רכב נוסף, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

אין מחלוקת כי המשיבים, תושבי יאטה, נתפסו לפנות בוקר 19.11.11 באזור שבין תל ערד לבין דרום הר חברון, בגבעות הסמוכות לרכב לאנד קרוזר אשר נרדף על ידי המשטרה וננטש בסמוך לאותו מקום. עמדת המדינה היא כי המשיבים, שלושתם, נסעו באותו לאנד קרוזר וממילא מאשימה המדינה את המשיבים בכמה אישומים, אשר המדינה לומדת מעמדתה זו.

האישום הראשון עניינו קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת כלי פריצה. נטען כי המשיבים החזיקו מכשירים מיוחדים, לרבות קופסאות פיוזים ייעודיות, אנטנת משבת ומחשב מיוחד שנועדו להתגבר על משבתי ההנעה, כדי לאפשר נהיגה בכלי רכב גנובים. האישום השני עניינו קבלת אותו רכב לאנד קרוזר, כאשר המשיבים יודעים שהוא גנוב, זיוף וטשטוש לוחית הזיהוי של הרכב. האישום השלישי עניינו כניסה באמצעות אותו רכב לשטח מדינת ישראל, הגעה לחניון ברחוב רש"ל בבאר שבע ביום 02/11/11 לפנות בוקר, כשהם מצוידים בכלי הפריצה, ניפוץ חלון של רכב ברלינגו וגניבה של פנס מיוחד מתוכו. כן נטען, כי עזבו את המקום מסיבה כלשהי, מבלי להשלים את גניבת הרכב. האישום הרביעי עניינו הלילה האחרון בטרם מעצרם.

על פי הנטען באישום הרביעי, ביום 19/11/11 לפנות בוקר, הגיעו המשיבים, שוב לרחוב רש"ל בבאר שבע, עם כלי הפריצה וניסו שוב לגנוב רכב אחר מסוג ברלינגו. נטען כי אחד המשיבים שבר את החלון הקדמי שמאלי, כן נתלש מנעול ההגה, נעקר הפלסטיק העוטף את המתנע והוחל בפירוק כבלי החשמל של מערכת ההנעה. אז, החלו להתקבץ כוחות משטרה במקום.

על פי הטענה, המשיבים החלו לברוח מהמקום, נוכח הנוכחות המשטרתית והמשטרה החלה לרדוף אחריהם, כאשר פקד וקנין עם פנס כחול מהבהב על מכונית המשטרה בה נסע, כרז להם לעצור. המשיבים התעלמו, האיצו ונסעו והחל מרדף. בשלב מסוים, פקד וקנין הצליח לנסוע מקביל לרכב הלאנד קרוזר, אך המשיבים הטו את רכבם לעברם, בניסיון לנגוח בו, אך פקד וקנין הצליח לסטות בחדות שמאלה ולהימנע מהפגיעה.

אז, על פי הטענה, נערך מרדף ממושך, המתואר בסעיפים 13 עד 24 לכתב האישום. מרדף הכולל נהיגה מהירה ופראית ביותר, התפרצות לאור אדום ברמזור בצומת של דרכים בין עירוניות, בעת הגעה למחסום - תמרון בין ניידות המחסום ועליה על דוקרני המחסום עם המשכת נסיעה, שוב פניה שמאלה בצומת בין עירוני, אשר חייבה רכב שנסע שם לבצע תמרון חירום ואז המשך נסיעה לכיוון תל ערד והר חברון, כאשר צמיגי הרכב נקורים.

הסנגורים חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, למעט לגבי עבירת השהיה הבלתי חוקית. לגבי שלושת האישומים הראשונים, טענו הסנגורים, כי לא ניתן להסיק את זהות מבצעי העבירות, מתוך הזיהוי של הנוסעים באישום הרביעי. לעניין האישום הרביעי עצמו, טענו כל אחד מן הסנגורים טענות נפרדות.

הסנגור של המשיב 1 אישר קיומן של ראיות לכאורה כי המשיב היה ברכב. אך טען שלא ניתן לשלול את טענתו של המשיב 1, כי אמנם היה ברכב בשלב המרדף, אך לא היה הנהג וממילא אינו אחראי למרדף. הוא טען כי אי אפשר להסיק מעצם הנוכחות ברכב את הקשר של הנוכחים ברכב, למעשי העבירה שבוצעו קודם לכן.

הסנגור של המשיב 2 טען כי מדובר בטעות בזיהוי, כי המשיב 2 כלל לא היה ברכב ונתפס בשטח, בעת תנועה רגלית ממקום עבודתו לביתו.

הסנגור של המשיב 3 טען שלא ניתן לשלול את טענתו של המשיב 3 כי היה ברכב אך במקרה, כטרמפיסט מזדמן, שאין לו כל קשר לעבירות הרכוש. הוא ביקש מהנהג לעצור וזה לא עצר.

דיון

כאמור, אין מחלוקת כי שלושת המשיבים נתפסו באזור הסמוך לתל ערד, עמוק בשטח ישראל ולפיכך, יש ראיות לכאורה ביחס לעבירת השהיה הבלתי חוקית.

לגבי ליל המעצר, אין מחלוקת שסמוך לשעה בה החל המרדף צולם רכב המתאים במראהו לרכב לאנד קרוזר בחניון של רחוב רש"ל, כאשר ממנו יורד אדם ומבצע את ניסיון גניבת הרכב. בסמוך לרגע זה, על פי עדותו של קצין הבילוש אבי וקנין ראה את הרכב דנן במגרש החניה, הורה לו בכריזה לעצור בצד, זה החל במנוסה ומשם החל המרדף. בתום המרדף נמצאו בתוך הרכב כלי פריצה, לכאורה. אף אם אין חוות דעת כדין לגבי טיב המכשור האלקטרוני שנמצא במקום, שהוא על פי טענת המדינה מכשור שנועד להתגבר על משבתי רכב, יש ציוד אחר הנראה כציוד פריצה. שילוב עובדה זו עם העובדה כי מדובר ברכב שהוא בוודאי גנוב ואשר מספרו זויף, כולם יחד יוצרים ראיה לכאורה, כי נוסעי הרכב הם אלה אשר החלו לבצע את עבירת הרכוש.

לגבי המרדף עצמו, יש סתירות מסוימות בין דברי השוטרים. המדובר בדבר טבעי בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמדובר באירוע שהתרחש לאורך זמן מחד גיסא, אך כל שלב התרחש במהירות, מאידך גיסא. שוטרים שונים ראו את אותם אירועים מזוויות שונות ובתיק העיקרי יהיה צריך לנתח באזמל את פרטי הפרטים, על מנת לבחון אילו מעשים נעשו בדיוק ועד כמה היה הסיכון בכל שלב, אם היה. יחד עם זאת, צירוף התיאור של השוטרים אודות נסיעה במהירות גבוהה, מעבר באורות אדומים, ניסיון נגיחת רכב רודף, זיגזוג בין ניידות לקראת מחסום וכמעט פגיעה ברכב שנסע כדין לאחר פנייה מהירה, מלמדים כולם יחד על עבירה, לכאורה, של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. נמצא שעיקרו של האישום הרביעי מוכח, לכאורה, ביחס לנוסעי הרכב באופן עקרוני.

האישום השלישי, שעניינו מעשה דומה שנעשה באותו מקום, ברכב מאוד דומה, שלושה שבועות לפני ליל המעצר. נסיבות אלה אכן מקימות חשד כלפי כל השוהים ברכב ואולי אף ראיה לכאורה, כי לפחות אחד מנוסעי הרכב, שהוא מחזיק הרכב, היה במקום בעבר וניסה לבצע עבירה דומה. אולם, אני מקבל את טענת הסנגורים, כי המסקנה ששלושת השותפים דנן היו ברכב גם בפעם הקודמת היא מסקנה מרחיקת לכת ואינה עוברת את הסף של הלכת זאדה, שכן די באחד המכיר את המקום והיודע לחזור אליו, אשר הוא מחזיק הרכב, ואף לעניין זה אין מדובר בראייה חד משמעית.

לעניין האישום השני, שעניינו רכבנו עצמו, הלאנד קרוזר. נטען כי המשיבים קיבלו את הרכב ביודעם שהוא גנוב וזייפו את מספרו. מכיוון שמדובר ברכב אשר נגנב כבר שבועות רבים קודם לכן, כעולה מתלונת בעל הרכב, לא ניתן לדעת בדיוק אימתי זויפה לוחית הזיהוי, ולפיכך, קשה לייחס את הזיוף למשיבים ובוודאי שלא לשלושתם, להבדיל מהמחזיק שזהותו מבין השלשה אינה ידועה. לעומת זאת, בהתחשב בכך שמדובר בלוחית צהובה, ישראלית, אשר נסעו בה שוהים בלתי חוקיים, לשם ביצוע עבירות רכב לכאורה, ישנן נסיבות היכולות להצביע, לכל הפחות, על עצימת עיניים של הנוסעים ברכב לגבי טיבו. עצימת עיניים זו היא לגבי היות הרכב רכב שהושג בפשע ושלוחית הזיהוי שלו זויפה. מכאן, שיש ראיות לכאורה לעבירה לפי סעיף 413י, היינו קבלת הרכב שהוא גם גנוב וגם מזויף, אך אין ראיות מספיקות לזיוף לוחית הזיהוי עצמה.

לעניין האישום הראשון, חשיבותו אינה רבה, שכן מידת המסוכנות שבו נבלעת לתוך האישומים האחרים. אעיר, בהקשר זה, כי כוונת המדינה להוכיח את מהות המכשירים המתוחכמים באמצעות הודעת טכנאי במקום בחוות דעת ערוכה כדין, לעניות דעתי, לא תצלח.

אמרנו "נוסעי הרכב", אך הסנגורים טוענים שיש להבחין הבחן היטב בין הנהג לבין הנוסעים אשר עמו, לעניין עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כמובן שאם הנהג עושה עבירה שלא על דעת הנוסעים ובניגוד לרצונם, אין הם אחראים לכך. בדרך כלל כאשר מוגש כתב אישום נגד נוסע בעבירה כזו מיוחסת לו פעולה מוחשית כלשהי, או לפחות עידוד מילולי (ראו לדוגמא 9953/07 בסט נ' מדינת ישראל מיום 11.12.07 או בש"פ 8637/08 בן דוד נ' מדינת ישראל (מיום 22.10.08). בהנחה שמטרת הנוסעים הייתה מלכתחילה ביצוע עבירות רכוש, הרי שלא תוכננה עבירת סיכון חיי אדם, שהיא עבירת כוונה, אשר תתבצע רק בעת כשלון המשימה העיקרית. בהעדר הוכחה לפעילות מסוימת ומוגדרת של הנוסעים לסיוע לנהג, יש ממש בטענת הסנגורים. שכן, בהעדר תכנון, הדבר צריך להיבחן, לכאורה, במסגרת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, שאינו מאפשר אישום בעבירת כוונה או מטרה. לכן, לגבי הנוסעים, אשר היו צריכים להיות מודעים לאפשרות שיתפתח מרדף, אך לא ידעו מראש ולא ידוע על תרומתם המוחשית תוך כדי תנועה, אפשר שאחריותם מוגבלת לעבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין.

מכל מקום, האחריות המדויקת צריכה לידון בתיק העיקרי. הכלל הוא שמי שחוטא בנהיגה פראית כדי לברוח מהמשטרה ייעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5588/11 אלסייד נ' מדינת ישראל מיום 02/08/11, בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן מיום 09/08/06 והפסיקה המאוזכרת שם). כלל זה, שיש לו חריגים, נובע לא רק מהמסוכנות הרבה, אלא גם מהעובדה שמדובר במי שמוכן לעשות הרבה על מנת להימלט מאימת הדין. אף אם עילת המעצר מחמת המסוכנות פחותה לגבי הנוסעים, ביחס לנהג, הרי שהעילה הקשורה לחשש ההימלטות דומה לעילה הקיימת ביחס לנהג, אם הנוסע הראה רצון לברוח. במקרה זה, כאשר הרכב עצר, סוף סוף, מאות מטרים לאחר שנוקבו צמיגיו, המשיכו הנוסעים את בריחתם בריצה ומכאן ראיה לכאורה כי סמכו דעתם על הנסיעה הפראית, ועלולים הם לעשות הרבה על מנת לחמוק מאימת הדין.