מדינת ישראל נ' שהינו ואח'

החלטה

בפניי בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הכשלת עיקול, איומים, פציעה בנסיבות מחמירות וגרימת חבלה חמורה.

לצד כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהסכמת הצדדים הורה בית המשפט ביום 23/11/09 כי המשיב ישוחרר בתנאים מגבילים בדמות מעצר בית בביתו ובפיקוח אשתו הערבה המפקחת.

כמו כן הותר למשיב לצאת לעבודה בליווי המפקחת בימים א' עד ה' בין השעות 07:00 ועד 20:00 וביום ו' בין השעות 07:00 ועד 17:00.

בחלוף 4 חודשים ממועד זה, עותר ב"כ המשיב לשינוי תנאי שחרורו על דרך הסרת הגבלת התנועה, כך שתוותרנה הערבויות הכספיות בלבד. לחילופין מבקש הוא שתוסרנה הגבלות התנועה בשעות היום, והמשיב ישהה במעצר בית לילי בלבד.

לטענת ב"כ המשיב עבר זמן ניכר מאז מועד שחרורו של המשיב המצדיק עיון מחדש בתנאי השחרור, כמו כן התיק נקבע להקראה לחודש אוקטובר 2010 ועובדה זו מהווה שינוי נסיבה ומצדיקה אף היא עיון מחדש בתנאי השחרור.

ב"כ המשיב מדגיש כי המשיב שמר על תנאי השחרור שהושתו עליו והצדיק את האמון שבית המשפט נתן בו.

ב"כ המבקשת מתנגדת להקלה כלשהי בתנאים.

לדבריה מדובר בעבירות חמורות המשקפות מסוכנות ממשית מפני המשיב, שלא היס לתקוף איש אכיפת חוק באמצעות סכין ולגרום לו לחבלות בגופו. לדבריה התנאים שנקבעו בעניינו של המשיב משקללים מלכתחילה את כל הטיעונים ששב וטען היום הסנגור, שאם לא כן מקומו של המשיב לטעמה היה מאחורי סורג ובריח.

הדברים נלקחו בחשבון שעה שהמבקשת הסכימה לשחרורו בתנאים אשר כוללים אף אפשרות לשהות מחוץ למקום מעצר הבית, כמעט בכל שעות היום ועד השעה 20:00.

עוד טוענת ב"כ המבקשת כי לא ניתן לומר כי 4 חודשים הינם בגדר זמן ניכר, המשנים את נקודת האיזון ומצדיקים הקלה בתנאי השחרור.

ייאמר מיד כי אכן העבירות המיוחסות למשיב, עבירות חמורות ביותר.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי המשיב רדף אחרי המתלונן, איים עליו כי יהרוג אותו, שלף אולר, ודקר את המתלונן ברגלו.

נסיונות של אשת המשיב, למנוע מהמשיב להמשיך ולפגוע במתלונן, לא צלחו והוא המשיך לחבוט בו עד כי גרם לו שבר בכף ידו הימנית.

המעשים הללו משקפים מסוכנות ממשית מפני המשיב.

פרק הזמן שחלף מאז שוחרר המשיב לראשונה, ספק בעיני אם יש בו כדי לעמוד בדרישה של מעבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה בעניינו. ומעבר לכך העילה של חלוף הזמן יש לפרשה בהתאם לנסיבות המקרה, ותוך יצירת איזון ראוי בין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי בשל חלוף זמן לבין האינטרס הציבורי.

במסגרת איזון זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את חומרת העבירות המיוחסות לנאשם ואת מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם את מידת ההגבלה שהוטלה עליו בתנאי שחרורו.

בנסיבות הענין שבפני, סבורני כי לא בשלה העת ליתן הקלות בתנאי שחרור של המשיב.