מדינת ישראל נ' שהואן

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של יריה מנשק חם

באזור מגורים.

בבעלות הנאשם רובה צייד "מוסברג", מספר סידורי L400416 (להלן: "הרובה"). בלילה שבין ה- 5.7.09- 6.7.09 סמוך לשעה 22:54, עלה הנאשם על גג בית מגוריו בשכונת אל-פאחורה בנצרת וירה באמצעות הרובה מספר יריות בלא הסבר ושלא כדין.

הנאשם בן 46 ואין לחובתו עבר פלילי.

3.ביום 18.1.2011 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו, הודה והורשע הנאשם

בכתב האישום כאמור לעיל, וכן הוסכם כי הצדדים יבקשו מבית המשפט לגזור על הנאשם מאסר על תנאי, קנס והתחייבות.

4.התובעת מבקשת לאמץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. היא מנמקת את ההסדר בכך שאין לנאשם עבר פלילי, הוא הודה בהזדמנות הראשונה, כבר במשטרה, במשטרה והביע חרטה על מעשיו, וכן בשל חלוף הזמן.

התובעת מבקשת לחלט את הרובה והתחמושת שבאמצעותם נעברה העבירה. היא מדגישה את חומרת העבירה והסיכון הרב הכרוך בה לחיי אדם. לטענתה בוצעה העבירה על ידי הנאשם בקלות דעת ובפזיזות, דבר המלמד שאין הוא ראוי להמשיך ולהחזיק ברובה.

5.בטיעונה המשלים לעונש חזרה התובעת והדגישה את חומרת העבירה שביצע הנאשם והפנתה בעניין זה לפסיקה בעניין השימוש הלא זהיר בנשק ותוצאותיו.

התובעת עמדה על בקשתה להורות על חילוט הרובה תוך הסתמכות על הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) נוסח חדש, תשכ"ט-1969. וכן הפנתה לפסיקה בעניין זה.

6.הסנגור ביקש גם הוא לאמץ את הסדר הטיעון. הוא מבקש להתחשב בכך שמדובר בנאשם

בן 46, נטול כל עבר פלילי והמפרנס יחיד של משפחתו המונה שש נפשות. הוא עובד בעבודות שיפוץ ומשתכר סך של 5,000 שח בממוצע לחודש.

7.באשר לנשק, ביקש הסנגור שלא לחלטו ולהחזירו לנאשם, ולו לאחר הפיכתו לבלתי מסוגל לירות. לדבריו, מבלי להקל ראש בחומרת העבירה, הנאשם מחזיק ברובה ברישיון מאז 1994, כאשר במהלך תקופה ארוכה זו, לא היה מעורב בכל עבירה בנשק, דבר המעיד על שימוש אחראי בו.

באשר לעבירה נשוא תיק זה, טען הסנגור, כי הנאשם עלה לגג ביתו וניסה לבדוק את תקינות הרובה. הוא הוסיף, כי כשהגיעו השוטרים לביתו, הוא לא התחכם והודה במיוחס לו ולא נגרם שום נזק. בכל מקרה, מדובר לשיטתו, במעידה חד פעמית ואין בה כד להטות את הכף לעבר חילוט הרובה, שהוא בעל ערך הכספי, וגם רגשי עבור הנאשם.

הסנגור הפנה לפסיקה לפיה חילוט נשק אינו אוטומטי ויש לשקול כל מקרה לגופו.

8.בתשובתו לטיעונים המשלימים מטעם התביעה, טען הסניגור כי אין ללמוד מהפסיקה אליה הפנתה התובעת, הדנה דנה במקרים חמורים בהרבה ושונים מענייננו וכן חזר על טיעוניו המקוריים.

דיון

9.התופעה של ירי באזור מגורים, הינה תופעה נפוצה וחמורה, וטומנת בחובה סכנה לפגיעה בחיי אזרחים תמימים וגם פגיעה באיכות חיי תושבי השכונה ושלוותם. לא פעם מבוצע הירי בלא כוונת פגיעה, אלא למטרות שונות כגון: גילוי שמחה ולהבדיל – התרסה, התפארות בכלי הירי ועוד. ואולם, גם בנסיבות אלו מדובר בתופעה שמלבד הסכנה הרבה הכרוכה בה, ממררת את חיי התושבים באותם אזורים, ומאלצת אותם להשלים עם הרעש והבהלה החוזרים ונשנים כתוצאה מן התופעה.

10.במקרים רבים קשה לאתר את המבצע, משום שעד אשר מגיעה המשטרה למקום הירי, נעלם היורה מזמן וקיים קושי ממשי באיתורו ובקשירתו לירי. רבים מנצלים קושי זה ומרשים לעצמם לבצע ירי כאמור, ועל כן מוטלת על בית המשפט החובה להחמיר במקרים אלו, ולייצר, באמצעות ענישה מחמירה, גורם הרתעה שיגרום לבעלי כלי נשק – בין אם הם מוחזקים כדין ובמיוחד אם לאו – להרהר מחדש בכדאיות ביצוע הירי באזור מגורים.