מדינת ישראל נ' שגיא

החלטה

בפני בקשת הנאשם ל"התליית ההליכים" בתיק.

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום שבו יוחסו לו עבירות של איומים והיזק לרכוש. בכתב האישום נטען כי ביום 23.11.2010, איים הנאשם על הגב' רבקה נדלר, מזכירה במזכירות האגודה החקלאית כפר ביאליק בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שהיכה בחוזקה עם ידו על שולחנה, ניגש לדלת משרדה, טרקה בחוזקה ואמר לה: "ריקי זה יגמר רע גם לך". בהמשך, יצא הנאשם ממשרדה של המזכירה, השליך חפצים (מכונת קפה, קפסולות וקומקום חשמלי) על המדרגות. החפצים נשברו. כן תלש את קופסת שקע החשמל והכבל החשמלי מהקיר.

2.בבקשתו דנן, מבקש הנאשם "להתלות" את ההליכים נגדו עד לקבלת החלטה סופית מפרקליטות המחוז לגבי העמדה לדין של חברים באגודה (נטען כי מרביתם עדי תביעה כאן) בגין כך שהם היו מעורבים בהקלטת קלטת וידאו-אודיו, שמהווה נדבך מהותי בראיות בתיק זה. נטען כי הקלטת האמורה הושגה בעבירה ועל כן, יש להעמיד את מבצעי העבירה לדין והפרקליטות שוקלת זאת. לטענת הנאשם, יש להמתין להחלטת הפרקליטות שכן תוצאתה תשליך על הראיות בהליך כאן. הנאשם מוסיף וטוען כי במידה והפרקליטות תחליט להגיש כתב אישום בגין המעשה הלא חוקי שבבסיס השגת הקלטת, או אז יש להתלות את ההליכים עד למתן הכרעה סופית בכתב האישום שיוגש. לחילופין, מבקש הנאשם לקיים דיון נפרד ומקדים בשאלת קבילות אותה ראיה-קלטת.

בבקשתו מוסיף הסניגור ומציין כי הנאשם הנו חבר אגודה שיתופית (כפר ביאליק) ובינו לבין חברי אגודה אחרים סכסוך משפטי שמתנהל במסגרת הליכים אזרחיים ובעניינים שונים וכי הסכסוך המתמשך הנו הרקע להליך כאן. ב"כ הנאשם מוסיף ומביא פירוט באשר להליכים שהתקיימו במסגרת בקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב- 2001, שבגדרה ניתן צו איסור פרסום על הראיה, והוסיף וביקש כי יינתן צו איסור פרסום גם במסגרת תיק זה.

3.על פי החלטתי, המאשימה הגישה תגובתה ובה היא טענה כי אין לקבל את בקשת הנאשם, שכן אין אפשרות בדין לכך כי הנאשם יבקש "להתלות" ההליכים, כי הראיה המדוברת אינה פרי האזנת סתר כמבונה בחוק והיא ראיה קבילה, וממילא שאלת קבילותה תידון במסגרת התיק העיקרי.

4.לאחר שעיינתי בבקשת הנאשם ובתגובת המאשימה, אני מחליט לדחות את הבקשה. אביא להלן את נימוקיי.

5.חוק סדר הדין הפלילי מכיר באפשרות של "התליית" הליכים רק מהטעם כי לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו (סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ)). ברי כי אין זה המקרה שלפנינו. לאמיתו של דבר בקשתו של הנאשם הנה לדחות את תחילת משפטו וכך אתייחס אליה.

6.לאחר הגשת כתב אישום יש להמשיך בהליך המשפטי ואין לעכב או לדחות את המשכו אלא במקרים מיוחדים וחריגים. אמנם, אין בחסד"פ הוראה מפורשת המקנה לבית המשפט סמכות לעכב בירור המשפט (במובן של השהיית המשך המשפט) מטעמים הקשורים בנאשם או בטענות המובאות על ידו, אולם נראה כי הדבר ניתן מכח סמכותו הכללית של בית המשפט לעשות צדק כאמור בסעיף 3 לחסד"פ. ברם, בחינת טענות הנאשם במקרה זה, מוליכה למסקנה כי אין מקום להשהות או לדחות את תחילת משפטו כפי שמבוקש על ידו.

7.אשר לטענות בדבר קבילות הראיה והיותה פרי האזנת סתר אסורה, הרי טענות אלה יתבררו במסגרת ההליך המשפטי וההחלטה לגבי קבילותה של הראיה תתקבל שם. איני רואה כיצד יפגעו זכויות של הנאשם על ידי ניהול המשפט וחתירה להכרעה שיפוטית בדבר קבילות או אי קבילות הראיה. אין גם מקום לייחד דיון נפרד להחלטה בדבר קבילות הראיה. במהלך הבאת הראיות וכאשר תבקש המאשימה להגיש את הקלטת כראיה, באם תבקש לעשות כן, ואם הנאשם יתנגד להגשתה, באם יתנגד, יתקיים דיון בשאלה קבילותה, כפי שהדבר נעשה בכל הליך של הבאת ראיות והתנגדות להגשת ראיות מטעמים שונים, במובן זה, אין דין טענת אי קבילות הנובעת מחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 שונה. במסגרת בירור האשמה, ידונו שאר טענותיו של הנאשם לעניין אי קבילות הראיה כפי שהועלו בבקשתו ובכללם הטענה כי הראיה הושגה תוך פגיעה בפרטיותו ותוך פגיעה בזכויות יסוד אחרות.

8.אין בידי לקבל את טענת הנאשם לפיה יש טעם לפגם בכך שמצד אחד לשכת התביעות הגישה כתב האישום בהתבסס על הראיה שנטען כי היא פסולה ומצד השני בוחנת הפרקליטות אם להגיש כתב האישום נגד מי שהיה מעורב בהשגתה בשל חשש כי היא הושגה באופן לא חוקי. לא הובהר דיו באיזה מסגרת בוחנת הפרקליטות את שאלת ההעמדה לדין כנטען על ידי הנאשם ואין בפני נתונים מהתיק אשר הפרקליטות בוחנת שיכולים ללמד על הסיכויים של אותה טענה, בתגובת המאשימה צוין כי כלל אין עסקינן בהאזנת סתר.

טעם מסוים מצוי בטענה לפיה אם בית המשפט, במסגרת בירור ההליך כאן, יקבל את הראיה וידחה את הטענה כי היא התקבלה אגב האזנת סתר או באופן לא חוקי בטרם תתקבל החלטת הפרקליטות, ישפיע הדבר על החלטת הפרקליטות. אולם לאחר בחינת הטענה על כל היבטיה, אין בידי לקבלה. ראשית, ההנחה היא כי בטרם הגשת כתב האישום נבחנו הראיות על ידי התביעה אשר החליטה על אלו ראיות להתבסס תוך שקילת מלוא הטענות שהיו לפניה. לזכות התביעה קיימת חזקת התקינות- ולא נטען אחרת כלפיה. חזקת התקינות עומדת גם בכל הקשור בפעילות הפרקליטות, אשר תביא את כל השיקולים הרלוונטיים. שנית, החלטת בית המשפט לגבי קבילות הראיה או אי קבילותה, תהיה נכונה למשפט כאן. יתרה מכך, כשלעצמי, איני רואה פסול בכך כי בית המשפט יתייחס לראיה בטרם תחליט הפרקליטות בגורלה, שהרי ככלות הכל, בית המשפט הוא זה שאמור להכריע בקבילותה של הראיה ובהיבטים החוקיים הקשורים לה. שלישת, כעולה מטענות הצדדים הנאשם הגיש בקשה לעיכוב הליכים ליועץ המשפט לממשלה, ובגין סיבה זו הסכימה המאשימה לדחות את הדיון שהיה קבוע. בכך יש איזון ראוי לשלב הזה, שכן יש בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה כדי ליתן עיגון מספיק לספקות שמעלה הנאשם, לאחר שהתיק האמור יעבור בחינה נוספת על ידו. ואחרון: הנאשם כלל לא הצביע על הסיכויים לכך כי המדובר בראיה שהושגה בעבירה ועל הסיכויים של העמדתם לדין של מי שהשיגוה.

9.טענתו של הנאשם כי נגרם לו או שיגרם לו עיוות דין, תידון אף הא במסגרת ניהול ההליך ואין זה ראוי להקדים את הדיון בה, משאין טעם מוברר לכך. אמנם ברע"פ 851/09 שמש נגד מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.7.2010) הובעה הדעה כי ניתן להעלות טענת "יששכרוב" (ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ([פורסם בנבו], 4.5.2006) גם בשלב החקירה המשטרתית. אולם לדברים שנאמרו שם, אין קשר לענייננו. גם טענה כי נגרם עיוות דין צריכה בירור והנחת תשתית עובדתית דבר שלא ניתן לעשותו בשים לב לכך שהתמונה העובדתית המלאה אינה מונחת לפניי.

10.אין זה המקום גם להידרש להליכים המשפטיים לרבות הליכי הבוררות שהתנהלו במישור היחסים שבין הנאשם לבין חלק מחברי האגודה. קיומם של הליכים והסתעפויות שונות בסכסוך שבין הצדדים, אינו אמור להשפיע מראש על ניהול ההליך כאן. אני מניח כי הנאשם ישכיל לנהל את הגנתו ובמסגרת זו, יביא, בהתאם לדין, את הראיות הרלוונטיות ככל שימצא לנכון ויביא את טענותיו בהקשר הסכסוך המשפטי שבינו לבין אחרים והן ייבחנו לגוף העניין.

11.אשר לבקשה לצו איסור פרסום: כל שטען הנאשם כי החלטת בית המשפט מיום 27.1.2013 שניתנה במסגרת ההליכים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת מהווה "סיבה מספקת" למתן צו איסור פרסום גם בהליך דנן, ואי מתן החלטה דומה בהליך כאן יש בו כדי למנוע גרימת עיוות דין וסתירה בין החלטות שיפוטיות. לא כך הדבר. מעיון בהחלטה מיום 27.1.2013 שניתנה בתיק הבקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, עולה כי עיקר הטעם לאיסור הפרסום שם היה תוכן הקלטת, שטרם הוגשה במסגרת ההליכים כאן והטעם העיקרי לכך הוא היותה נתונה לבירור חקירתי. העובדה כי בהליך פלוני ניתנה החלטה בדבר איסור פרסום אין משמעה כי בהליך אחר יאומץ צו איסור הפרסום מניה וביה, במיוחד כאשר עסקינן בשתי מטריות שונות, כשההגיון בבסיס איסור הפרסום יכול להיות שונה בשניהם. יש לזכור כי ההליך כאן אינו בין הנאשם לבין חברי האגודה, אלא המדובר בהליך פלילי שהמאשימה נקטה בו.

הכלל הוא כי בית המשפט ידון בפומבי (סעיף 68 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984) ואיסור פרסום פרטי ההליך המשפטי הנו החריג. קיים אינטרס ציבורי חשוב בקיום הדיונים בפומביות, וברי כי מי שמבקש לאסור פרסום דבר קיומו של הליך משפטי עליו להצביע על עילה המנויה בחוק. הנאשם לא הביא נימוקים המצדיקים לאסור פרסום ההליך המשפטי ומכאן שדין בקשתו להידחות.

למעלה מהצריך אוסיף כי ברי כי בכל פרסום של הליך משפטי, קיימת פגיעה מסוימת בנאשם. אולם נקודת האיזון שנקבע בחוק היא כי ההליכים יתקיימו בפומבי אלא אם קיימת עילה לאסור את פרסום ההליך.

בבש"פ 2322/13 אלעד אברהם נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.5.2013), ציין כב' השופט ג'ובראן דברים אלה:

"עקרון פומביות הדיון הוא הסדר מוסדי-חוקתי המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, אשר בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 68 לחוק בתי המשפט. מדובר ב"אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 450 (1991))...

החריגים לעיקרון זה, המעוגנים בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט, מבטאים איזון בין האינטרס להתדיינות משפטית פומבית לבין זכויות ואינטרסים שונים, ובראשם חזקת החפות העומדת לנאשם, זכותו לשם טוב וזכותו לפרטיות, וכן זכויות קרבן העבירה ואינטרס הציבור (למשל, ביטחון המדינה). ..