מדינת ישראל נ' רשק(עציר) ואח'

החלטה

זו היא בקשת המאשימה לחילוט רכבו של המשיב בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), לאחר שהרכב נתפס על-ידי המשטרה ומוחזק על-ידה בהתאם לסעיף 32 לפקודה. הבקשה הוגשה לאחר מתן גזר-דין בעניינו של המשיב.

רקע

1.המשיב הורשע לפי הודאתו, ביחד עם נאשם נוסף, בעבירות של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); גניבה לפי סעיף 384 לחוק; והחזקת מכשירי פריצה לפי סעיף 409 לחוק. בגזר-הדין מיום 14.4.2013, הושתו על המשיב 17 חודשי מאסר לריצוי בפועל החל מיום המעצר. בנוסף, הופעל בעניינו של המשיב עונש מאסר על-תנאי בן 6 חודשים במצטבר. סך הכל, קבעתי כי על המשיב לרצות עונש מאסר בפועל של 23 חודשים החל מיום מעצרו. עוד הושתו על המשיב עונשי מאסר על-תנאי. בגזר-הדין ציינתי כי לא מצאתי להורות על פיצוי לטובת המתלונן - הן בהתחשב בכך שהכסף שנגנב נתפס והוחזר; הן בהתחשב במצב הכלכלי הקשה של המשיב ושותפו; והן בהתחשב בעונש המאסר בפועל שהושת עליהם. למען שלמות התמונה, יוער כי ערעור המשיב והנאשם הנוסף על חומרת העונש שהוטל עליהם, נדחה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.7.2013 (עפ"ג (י-ם) 51264-05-13).

הבקשה שלפניי, גדר המחלוקת וטענות הצדדים

2.ביום 6.6.2013 - מספר שבועות לאחר מתן גזר-הדין - הגישה המאשימה את הבקשה המונחת לפניי לחילוט רכבו של המשיב. בפתח הדברים ייאמר כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב הנדון רשום על-שם המשיב והוא אמנם בבעלותו. זאת ועוד; בהתאם להודאת המשיב בעובדות כתב-האישום, לא יכולה להיות מחלוקת רצינית על כך שהרכב שימש את המשיב ביחד עם הנאשם הנוסף וכן מעורב אחר בפרשה, על-מנת להגיע לדירה שנפרצה, ולנוס ממנה לאחר ביצוע העבירות. ברכב המתין המעורב הנוסף שתצפת בזמן ההתפרצות ובכך סייע למשיב ולשותפו. בנוסף, ברכב נמצאו כלי פריצה. לטענת הסנגור שלא נסתרה על-ידי המאשימה, שוויו המשוער של הרכב לפי מחירון יד-שנייה (בהתעלם ממצב הרכב כתפוס) הינו כ- 16,000 ₪.

3.המבקשת טוענת כי ניתן להגיש בקשת חילוט לאחר מתן גזר-הדין; כי הרכב שימש של המשיב ואת שותפיו לביצוע העבירות ולפיכך קמה עילה שבדין לחילוטו; וכי מאחר שבית-המשפט נמנע מהטלת רכיב כספי במסגרת גזר-הדין בדמות קנס או פיצוי, יש מקום להורות על חילוט הרכב.

מנגד, הסנגור מתנגד לבקשה. בטיעוניו, הדגיש הסנגור את מצבם הכלכלי הקשה של המשיב ומשפחתו, וטען כי בהתחשב במצב הכלכלי ונוכח עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב, אין מקום להיעתר לבקשה לחילוט הרכב.

המסגרת הנורמטיבית

4.המסגרת הנורמטיבית להכרעה בבקשה שלפניי טמונה בשילוב של סעיפים 32 ו- 39 לפקודה. בהתאם לסעיפים אלה, לבית-המשפט סמכות לצוות על חילוטו של חפץ שנתפס על-ידי המשטרה, בהתקיים התנאים המצטברים הבאים: בחפץ שנתפס בוצעה עבירה; בעל החפץ הורשע בדינו; וההרשעה מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו. בהתאם להלכה הפסוקה, ההתייחסות למעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו, מכוונת לא רק לנסיבות בהן שימש החפץ בגדר אובייקט למעשה העבירה (כגון מסמך מזויף), אלא גם למקרים בהם שימש החפץ לביצוע העבירה בלא שהיא הותירה של רישומה על החפץ עצמו (ראו: ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 523,525 (1979)).

תכלית סמכות החילוט היא להוביל לפגיעה בקניין כאמצעי ענישתי-הרתעתי, מקום בו החפץ שימש לביצוע העבירה או לגביה. "המדובר בסנקציה עונשית הבאה להכאיב לעובר העבירה ולהרתיע את זולתו" (ראו והשוו: ע"פ 7646/07 כהן נ' מדינת ישראל, בפיסקה ח(9) לפסק-הדין (לא פורסם, 20.12.2007)). ודוק, צו החילוט נועד להעניש ולהרתיע את בעליו (או מחזיקו החוקי) של החפץ לא רק על חלקו בביצוע העבירה, אלא גם על עצם הקדשת החפץ למטרה הקשורה בביצוע העבירה (ראו: ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 238 (1994)). בהתחשב בכל אלה, קובע סעיף 39(א) לפקודה כי: "דין צו זה [צו חילוט] כדין עונש שהוטל על הנאשם".

אוסיף ואציין כי לפי סעיף 39(ג) לפקודה, רשאית התביעה להגיש עתירה לחילוט החפץ בנפרד מגזר-הדין. מכאן שבית-המשפט מוסמך להידרש לבקשת החילוט בהחלטה נפרדת מגזר-הדין, וזאת "בנוסף לכל עונש" (ראו: מילותיו של סעיף 39(א) לפקודה; עוד ראו: ע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.9.1994)).

5.חשוב לציין כי גם כאשר מתקיימים כל התנאים המצטברים הקבועים בסעיפים 32 ו- 39 לפקודה כמפורט בפיסקה 4 לעיל, הרי סמכות החילוט אינה סמכות-שבחובה, ואף אין חזקה בדין לטובת חילוט כפי שמופיעה בחיקוקים אחרים (השוו למשל: ההסדר הקבוע בסעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973). בהתאם לסעיף 39 לפקודה, על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו בכל מקרה לגופו, בטרם יורה על חילוט החפץ. על בית-המשפט לבחון את מכלול נסיבות העניין ולאזן בין ההגנה על זכותו הקניינית של הפרט שהורשע והינו בעל החפץ, לבין האינטרס הציבורי במניעה ובהרתעה מפני ביצוע עבירות באמצעות חפצים המאפשרים או מקלים את ביצוען.

בחינת הפסיקה מלמדת כי בהפעילו את שיקול-הדעת המסור לו, על בית-המשפט לתת דעתו בין היתר לאמות-המידה הבאות: חומרת העבירה; מהות ועוצמת הזיקה בין החפץ שחילוטו מבוקש לבין העבירה שבוצעה; השלכות החילוט והשתלבותו במסגרת רכיבי העונש האחרים; וכן מידתיות החילוט בשים לב לנסיבות המקרה בכללותן.

מן הכלל אל הפרט

6.בנסיבות המקרה שלפניי, לא יכולה להיות מחלוקת רצינית כי מתקיימים כל התנאים הפורמאליים לחילוט כאמור בסעיפים 32 ו- 39 לפקודה. כך הוא הדבר, שכן מוסכם כי המשיב הינו בעל הרכב הנדון, וכי הרכב שימש לביצוע העבירות בהן הורשעו המשיב ויתר שותפיו. יחד עם זאת, כאמוּר, סמכות החילוט אינה סמכות-שבחובה, ועל בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו בהתאם לאמות-המידה שפורטו בפיסקה 5 לעיל על רקע מכלול נסיבות העניין.

7.בחינת השיקולים שפורטו בנסיבות המקרה שלפניי מלמדת כי ניתן להצביע על פנים לכאן ולכאן: מחד גיסא, העבירות בהן הורשע המשיב חמורות - הן כשלעצמן והן בשים לב לנסיבות ביצוען. בהקשר זה, כבר קבעתי בגזר-דינם של המשיב ושותפו כי:

"…במעשיהם של הנאשמים טבוע נזק קנייני-רכושי וכן פגיעה קשה בפרטיות ובתחושת הביטחון האישי של המשפחה שהנאשמים פרצו אל ביתה-מבצרה, תוך הטלת פחד ואימה על הבן ששהה בבית אותה עת ונאלץ להימלט. בית המשפט העליון עמד בהחלטותיו על נפיצותן, חומרתן והנזק הנגרם לציבור בעבירות רכוש מהסוג הנדון בתיק זה, וכן עמד על הצורך בהרתעת היחיד והרבים בגין ביצוען" (שם, בפיסקה 5).

בנסיבות המקרה דנן, הרכב שימש את המשיב ושותפיו כדי להגיע לבית בו בוצעו עבירות ההתפרצות והגניבה וכדי להימלט ממנו. ואולם, הרכב שימש לא רק ככלי תחבורה לצורך הגעה לזירת-העבירה והימלטות ממנה. ברכב ישב שותף שלישי שתצפת עבור המשיב והנאשם האחר בעת ההתפרצות לבית, וברכב אף נמצאו כלי פריצה. מכאן שעוצמת הזיקה בין הרכב לבין העבירות שבוצעו היא משמעותית. כל אלה מצדדים בבקשת החילוט.

מאידך גיסא, עומדות השלכות החילוט על המשיב ומשפחתו וכן היחס לרכיבי הענישה האחרים שכבר נגזרו על המשיב. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המשיב פרוד מאשתו הראשונה ונישא בשנית. מאשתו הראשונה יש למשיב חמישה ילדים משותפים, שעליו לדאוג לפרנסתם. בגזר-הדין כבר עמדתי על כך שמצבם הכלכלי של המשיב ומשפחתו קשה. זו היתה אחת הסיבות (לצד סיבות נוספות, לרבות העובדה שהכסף שנגנב נתפס והוחזר לבעליו) בעטין נמנעתי מחיוב המשיב ברכיב כספי במסגרת גזר-דינו (שם, בפיסקה 8). יש לזכור כי על המשיב נגזרו 23 חודשי מאסר בפועל החל מיום המאסר. במסגרת שיקול-דעת בית-המשפט, ניתן וראוי להתחשב בהשלכות החילוט על הנאשם ומשפחתו, וכן ביחס לרכיבים האחרים של העונש שכבר נגזר.