מדינת ישראל נ' רעני

גזר דין

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, בביצוע עבירות של הברחת טובין לפי סעיף 211(א)(1) לפקודת המכס (להלן:"הפקודה"), הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה ביחד עם סעיף 218 לפקודה, מכירת טובין כטובין מוברחים לפי סעיף 212(א)(13) לפקודה, עשיית מעשה כדי להתחמק מתשלום מס קניה עבירה לפי סעיף 22(א)(%) לחוק מס קניה (טובין ושירותים) התשי"ב 1952 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 ובמסירת ידיעה לא נכונה עבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מע"מ התשל"ו 1976 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

ביום 8/10/08, הגיע הנוסע אריה אביעד (להלן:"הנוסע") לישראל מביקור באומן שבאוקראינה, דרך נמל התעופה בן-גוריון, כשהוא נושא עימו מטען לוואי. משעבר ב"מסלול הירוק" כמצהיר שאין הוא נושא עימו או במטען הלוואי שלו טובין החייבים במסים, הוזמן לבדיקה ע"י פקיד המכס ובבדיקה נמצאו בין שאר הטובין, 4 קרטונים (פקטים) של סיגריות מסוג קאמל (להלן: "הסיגריות").

הנוסע מסר כי הסיגריות אינן שייכות לו, אלא התבקש ע"י הנאשם בהיותו באומן להעבירן עבורו ב"מסלול הירוק". כמו-כן רשם הנאשם על גבי הסיגריות את מספר הטלפון הנייד שלו ולקח את שמו ופרטיו של הנוסע, זאת בהתאם לסיכום בין השניים כי הנאשם ייצור עם הנוסע קשר בישראל ויקבל ממנו את הסיגריות.

הסיגריות שנמצאו ברשות הנוסע, הן חלק מכמות מסחרית של 200 קרטוני סיגריות אשר רכש הנאשם באומן לצורך מכירתם בישראל. הוא חילק בין מתפללים שהגיעו לאומן והיו בדרכם לשדה התעופה בחזרה לישראל, את 200 קרטוני הסיגריות, תוך שהוא פועל באותה השיטה של רישום מספר הטלפון הנייד על-גבי הקרטונים ומסכם עימם שיעברו ב"מסלול הירוק" וכי יצור עימם קשר כשיגיעו לישראל.

בכך ייבא הנאשם באמצעות אחרים 190 קרטוני סיגריות מתוך כוונה להונות את האוצר ומכר מתוכם 160 קרטונים. במעשיו התחמק הנאשם מתשלום מס קניה החל על הסיגריות המוברחות ומע"מ המסתכמים ב- 25,600 ₪ לערך. כמו-כן מסר הנאשם ידיעה לא נכונה בלא הסבר סביר והטעה את פקיד המכס במילוי תפקידו.

לאחר הודיית הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן עתרה באת כוחו שלא להרשיעו ולהורות על קבלת תסקיר של שירות המבחן אשר יבחן סיום ההליך ללא הרשעה.

ב"כ המאשימה התנגדה לעתירת ב"כ הנאשם שלא להרשיע את הנאשם וטענה, בהסתמך על פסיקה שהגישה, כי האינטרס הציבורי מחייב את הרשעתו במיוחס לו. זאת בשים לב לנפוצות התופעה ולאופן פעולתו של הנאשם תוך תכנון קפדני מראש, לצורך גריפת רווחים לכיסו. היא הוסיפה וציינה כי הנאשם היה בגיר בעת ביצוע העבירה ובכל מקרה כי גם קטינות או גיל צעיר אינם מהווים חסינות מפני הרשעה.

באשר לעונש, עתרה ב"כ המאשימה להשתת מאסר על תנאי וקנס כספי. כאשר ציינה לקולא את הודיית הנאשם ואת הסרת המחדל במלואו.

בעתירתה לקבלת תסקיר שיבחן את סיום ההליך ללא הרשעה הדגישה ב"כ הנאשם את היות הנאשם נעדר עבר פלילי אשר מעד באופן חד פעמי. כמו כן את הודייתו המיידית ואת הסרת המחדל במלואו. בנוסף ביקשה להתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, גילו הצעיר וכן הנזק שתסב לו הרשעה, ככל הנוגע לחייו הפרטיים וסיכוייו לשידוך וכן ככל הנוגע לאופציות הפרושות בפניו כתלמיד ישיבה.

ב"כ הנאשם טענה בנוסף כי יהא בהטלת צו של"צ משום ענישה אפקטיבית וחינוכית בעבור הנאשם שכן היה ויורשע ויוטל עליו לשלם קנס יישאו בתשלומו הוריו אשר מצבם הכלכלי בכי רע ואף נשאו בתשלום בעבור הסרת המחדל.

לאור האמור ובהסתמך על אסופת פסיקה שהגישה ולטענתה, במקרים חמורים יותר שהסתיימו באי הרשעת נאשמים, עתרה ב"כ הנאשם לבית המשפט להורות על קבלת תסקיר של שירות המבחן אשר יבחן את סיום ההליך באי הרשעה.

דיון

5.בהקשר לסיום ההליך ללא הרשעה, נקבע בע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל כדלקמן:

"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיבידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".

עוד נקבע:

"תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם – הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו – הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

בגדהוזהימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."

ב