מדינת ישראל נ' רישק

הכרעת דין

אני מזכה הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

האישום

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של רשלנות, עבירה על סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); עקיפה בדרך לא פנויה, עבירה על תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, עבירה על תקנה 47(ה)(3) לתקנות התעבורה; גרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

עובדות כתב האישום

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 01.06.12 בסמוך לשעה 19:00 נהג הנאשם במונית ונסע בכביש מס' 60 מכיוון מחסום ג'בע לכיוון מחסום קלנדיה. הנאשם נהג ברשלנות כאשר התחיל בעקיפה שיירה של כלי רכב הנוסעים בעומס תנועה, בדרך לא פנויה ובמרחק שאינו מספיק כדי לאפשר ביצוע העקיפה בבטחה, תוך שהינו עובר קו הפרדה רצוף. במהלך ביצוע העקיפה הבחין הנאשם ברכב אשר הגיע מהכיוון הנגדי, חזר והשתלב במסלול הנסיעה ותוך כדי כך פגע ברכב המעורב מסוג פולקסווגן נהוג על ידי מר דענא עבד- אלרחים (להלן: "הנהג המעורב" או "העד"), איבד שליטה על רכבו, סטה לעבר צד שמאל ופגע במעקה הבטיחות שמצד שמאל לכביש. כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם ביחד עם הנוסעים ברכבו, וכן כלי הרכב המעורבים ניזוקו.

תשובת הנאשם

הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען כי הנהג המעורב אשם בקרות התאונה. לטענתו, הוא כלל לא ניסה לעקוף את הרכב המעורב אלא שהרכב המעורב ששייך לשיירה של רכבים שליוו חתן וכלה, ביצע לפתע סיבובים במקום וכתוצאה מכך פגע ברכב הנאשם.

הראיות

מטעם המאשימה העיד הנהג המעורב.

מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו ובנו מר אמיר רישק, שבזמן התאונה נסע, יחד עימו ברכב (להלן: "הבן").

דיון והכרעה

אין מחלוקת, כי מדובר בכביש בעל שני נתיבים בכיוון נסיעת הנאשם ונתיב אחד מהכיוון הנגדי. כמו כן, אין מחלוקת כי קו הפרדה רצוף מפריד בין כיווני הנסיעה. בנוסף, אין מחלוקת כי במקום האירוע הכביש היה בעלייה.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם התאונה ארעה בעקבות כך שהנאשם עקף בדרך לא פנויה כשהוא חוצה קו הפרדה רצוף או שמא ארעה באשמת הנהג המעורב אשר היה חלק משיירת רכבים שליוו רכב חתן כלה וביצע סיבובים במקום ותוך כדי כך פגע ברכב הנאשם אשר לא הצליח להימנע מהפגיעה.

נטל ההוכחה

על המאשימה הנושאת בנטל ההוכחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע עקיפה בדרך לא פנויה תוך חציית קו הפרדה רצוף ובכך גרם לתאונה וכי העובדות והראיות אינן מתיישבות עם מסקנה הגיונית אחרת כלשהי, זולת אשמת הנאשם. לעומת זאת, הנאשם, די לו בכך שיצביע על ספק סביר ויראה כי גרסתו הינה אפשרות מתקבלת על הדעת שיש לה אחיזה בחומר הראיות ושאיננה בבחינת השערה נטולת בסיס בראיות או אפשרות תיאורטית גרידא (ראה: י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009, חלק רביעי, עמ' 1674- 1681).

לפנינו, גרסתו של הנהג המעורב לעומת גרסתו של הנאשם. כפי שעולה מהראיות שהובאו בפניי, למקום התאונה הגיעה משטרה אולם, השוטרים עזבו מייד את המקום ללא גביית ממצאים בשטח וזאת לאחר שהחלה זריקת אבנים במקום שסיכנה את חייהם. משכך הוזמנו הנאשם והנהג המעורב לחקירה מאוחר יותר בתחנת המשטרה על ידי בוחני תנועה והוחלט בסופו של דבר להגיש כתב אישום נגד הנאשם.

לאחר ששמעתי את העדויות אני מעדיף את גרסת הנאשם על פני גרסתו של הנהג המעורב והמשמעות היא זיכויו של הנאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום ולהלן נימוקיי.

עדותו של הנהג המעורב

הנהג המעורב, בהודעתו במשטרה, שנמסרה בסמוך לאחר התאונה, מסר כך: