מדינת ישראל נ' ריחאוי(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ: 22038-09-10, בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 12.9.10, במהלכו איים המשיב על אשתו, הגב' גמלאת ריחאוי (להלן: "המתלוננת"), באומרו לה כי ידקור אותה ואת עצמו.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ: 22038-09-10.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

עפ"י הוראות סעיף 21 הנ"ל קמה לו לביהמ"ש הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שישנה עילת מעצר.

ב.שישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.

3.נשאלת השאלה האם במקרה שבפניי ישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

א.אשר לקיומה של עילת מעצר – לאור העובדה שהמשיב מואשם בביצוע עבירת אלמ"ב (איומים כלפי אשתו) ולאור הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים, חזקה שמתקיימת במקרה זה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות". אין צריך לאמר שלא עלה בידי המשיב לסתור חזקה זו. בהקשר זה ראוי לציין שלמשיב שתי הרשעות, שתיהן בעבירות אלימות, לרבות אחת בעבירות אלמ"ב, שעל פי גזה"ד שניתן בה, תלוי ועומד נגד המשיב מאסר ע"ת של 12 חודש, שהינו בר הפעלה אם יורשע בת.פ: 22038-09-10.

ב.אשר לקיומן של ראיות לכאורה – עיינתי בראיות המצויות בתיק החקירה שהוצג לעיוני ונוכחתי לדעת שיש די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. ישנן עדויותיהן של המתלוננת ושל מרים, בתם בת ה-17 של בני הזוג, שאם תתקבלנה כאמינות ע"י המותב שידון בתיק די יהיה בהן כדי להביא להרשעתו של המשיב.

לא נעלמה ממני טענת הסניגור כי הבת מרים "לא הייתה עדה לאירוע והיא ניזונה ממה שאמא שלה אמרה", אולם טענה זו נכונה רק בחלקה. היא אמנם לא הייתה עדת ראיה לאירוע, כי הייתה בחדר שלה, אולם לפי עדותה במשטרה שמעה את אבא שלה (המשיב) צועק על המתלוננת "שאם אתם יוצאים מהבית אני אדקור את עצמי ואדקור אותך". גם לא נעלמה ממני טענת הסניגור כי שני עדי הראיה, ילדיהם הקטינים (בני ה-6.5 ו-9.5) של בני הזוג "סותרים את עדות המתלוננת ומאששים את עדות המשיב", אולם גם זה אינו מדויק, שכן הבת, שגילה 9.5 שנים, אישרה את גרסת המתלוננת כי המשיב החזיק בסכין ורצה לדקור את עצמו. מה עוד שלאור קביעותיו של חוקר הילדים בטופסי "סיכום העדות" של שני הילדים הקטינים באשר לחוסר היכולת שלו לקבוע מהימנות, ספק אם ביהמ"ש יוכל להיעזר בעדויותיהם לצורך ההכרעה בתיק הפלילי.

4.בהתאם להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, גם כאשר ישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, לא יורה ביהמ"ש על מעצרו של הנאשם אם "... ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה". סעיף זה מטיל בעצם חובה על ביהמ"ש לבדוק בכל מקרה ומקרה, תהא חומרת העבירה אשר תהא, את קיומה של חלופת מעצר ורק אם אין בנמצא חלופה ראויה, היינו כזו שתבטיח את מטרת המעצר, יורה ביהמ"ש על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים.

הסניגור הציע לשחרר את המשיב למעצר בית בביתה של הגב' חנאן אלסעדוניה המתגוררת בעכו, רח' סר אייזיק דוד. מאחר וב"כ המבקשת לא הספיקה לבדוק חלופה זו ולהתייחס אליה, אתן החלטתי בעניין לאחר שאשמע היום את עמדת ב"כ המבקשת, שתוכל גם לחקור את המפקחת המוצעת, אם תמצא לנכון לעשות כן.

ניתנה והודעה היום כ' תשרי תשע"א, 28/09/2010 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

החלטה

לאור מהות העבירה בה מואשם המשיב ונסיבות ביצועה, כעולה מחומר החקירה שהוצג לעיוני, ולאור מיהות המפקחת המוצעת, אינני בטוח שהחלופה המוצעת היא חלופה ראוייה. אני סבור שמן הראוי שענין זה יבדק על ידי שירות המבחן.

על כן, אני מורה על קבלת תסקיר מעצר.

נדחה להמשך, לאחר קבלת תסקיר המעצר, ליום 26.10.10, שעה 09.00.

יש לזמן את המשיב באמצעות שב"ס.