מדינת ישראל נ' ריבקין ואח'

החלטה

בפניי בקשת הנאשמים לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדם מחמת הגנה מן הצדק.

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדים שלא כדין בניגוד להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים) והעסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי, לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

טענות הנאשמים בתמצית

הנאשמים טוענים כי העובדת הזרה הטעתה אותם בהציגה עצמה כמי שיש לה היתר עבודה בישראל; כי הנם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי; כי למיטב ידיעתם, העובדת הנ"ל ממשיכה לעבוד בעבודות ניקיון בניגוד לחוק; עם תפישתה, הפסיקו מיד את העסקתה ואף פתחו במסע שכנוע בקרב חבריהם ומכריהם כנגד העסקת עובדים זרים ללא היתר.

עוד טענו הנאשמים, כי בנסיבות בהם עברו את העבירה המיוחסת להם, לא היה מקום מצד המאשימה להגיש כתב אישום יזום והיה עליה להסתפק בהשתת קנס מנהלי בלבד.

הנאשמים דנים בבקשתם בהנחיות הרלוונטיות שפורסמו בעניין השיקולים המנחים את המאשימה להגיש כתבי אישום וטוענים, כי המקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים בהם חומרת העבירה מצדיקה סטייה מהכלל, לפיו יש לבכר קנס מנהלי על פני הגשת כתב אישום.

הנאשמים טוענים עוד, כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום כנגדם במשך שבעה חודשים ועל כן, מן הצדק להורות על ביטול כתב האישום. סיבה נוספת הנה העובדה שהרשעה פלילית עשויה לפגוע בהם באופן בלתי מידתי ביחס לעבירה המיוחסת להם.

לאור כל האמור לעיל, ולאור מה שהם מגדירים כהתנהלות נפסדת מצד המאשימה, יש לבית הדין סמכות להורות על ביטול כתב האישום.

טענות המשיבה בתמצית

המאשימה בתגובתה הטעימה, כי פעלה בהתאם להנחיות העדכניות מטעם היועץ המשפטי, המחמירות עם מבצעי עבירה מסוג העבירות נשוא כתב האישום (בניגוד להנחיות המקלות שנהגו בזמנים הרלוונטיים לביצוע העבירה לכאורה). המאשימה מטעימה בהקשר זה, כי הואיל ואין מדובר בחיקוק אלא רק בהנחיות, הרי שאין להחיל את הוראות סעיף 5 לחוק העונשין.

ממשיכה המאשימה וטוענת, כי בהתאם להנחיות, ניתן לה שיקול דעת רחב ליתן משקל ראוי לכל נסיבה קונקרטית, וכי במקרה דנן נמצאו מספר שיקולים המהווים, לדעתה המאשימה, נסיבות מחמירות, לרבות העובדה שהעובדת הזרה, שהיתה רשאית לעבוד בענף הסיעוד בלבד, הועסקה בעבודות ניקיון במשך פרק זמן ממושך של כשנה.

לעניין השיהוי, טוענת המאשימה, כי שבעה חודשים אינם עולים כדי שיהוי וזאת בשים לה לפעולות החקירה השונות שנדרשו מחד גיסא ולריבוי התיקים בהם היא נדרשת לטפל מאידך גיסא.

חותמת המאשימה את תגובתה בכך שכל הטיעונים שהועלו ע"י הנאשמים בבקשתם כבר נשקלו על ידה, עת הופנו אליה בבקשה שתשקול מעבר להליך מנהלי, וזאת כאמור במזכר שנרשם ביום 17.06.12.

דיון והכרעה

אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן.

העבירות המיוחסות לנאשמים אכן נקבעו כעבירות מנהליות, אך לגביהן קיים הסדר מיוחד, לפיו ניתן להגיש בגינן כתב אישום. מפאת חשיבותו, נביא את סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כלשונו:

"קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס".

בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל .

כתב האישום דנן הוגש על פי שיקול דעתו של התובע ובהתאם להנחיות. במסמך פנימי של המאשימה, נרשמו הטעמים בגינם הוגש כתב האישום היזום. על פי הנרשם במסמכים המאשימה החליטה להגיש כתב אישום יזום מהטעם שבענייננו מתקיימות שתי עילות שיש בהן כדי להצדיק החמרה עם הנאשמים. הראשונה - מדובר בהעסקת עובד זר שלא כדין, שהגיעה לישראל כדין לצורך עבודה בענף הסיעוד על ידי מעסיק שאינו שעל הייתה בתחום הסיעוד ושלא במתן טיפול סיעודי לנזקק, לפי סעיף 5(א) להנחיות; השנייה - תקופת העסקת העובד הזר הייתה לפרק זמן ארוך, כפי שנקבע בסעיף 5(ב) להנחיות.