מדינת ישראל נ' ריאן

החלטה

כללי

לפני בקשת הנאשמת להתיר לה לחזור מהודאתה ובהתאם להורות על ביטול פסק הדין.

כנגד הנאשמת הוגש ביום 1.12.08  כתב אישום בעבירות של אי ציות לתמרור ב-37, נהיגה רשלנית שגרמה לחבלות של ממש והתנהגות בדרך הגורמת נזק לרכוש, בכך שביום 17.12.2007 נכנסה לצומת מבלי לציית לתמרור עצור ותן זכות קדימה וחסמה דרכו של רוכב אופנוע שהתנגש ברכבה. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרוכב האופנוע חבלות של ממש, לרבות שברים בעמוד השדרה, שברים ברגליים ובצלעות.

ביום 10.3.2009 כפרה הנאשמת בעובדות כתב האישום. ביום 14.6.11 החלה שמיעת הראיות בתיק והמשכה נדחה מספר פעמים, פעם מפאת מחלת ב"כ הנאשמת ופעם מהטעם שהנאשמת החליפה ייצוג. התיק נקבע להמשך שמיעת ראיות ליום 27.10.12 מועד בו המבקשת חזרה בה מכפירתה, הודתה באמצעות ב"כ בעובדות כתב האישום, הורשעה בעבירות שיוחסו לה ונגזר דינה.

בכל המועדים הנ"ל הנאשמת נכחה באולם בית המשפט והיתה מיוצגת באמצעות עורך דין.

הנאשמת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי שם הסכימו הצדדים להמלצת כב' השופט כ. סעב לפיה הערעור יימחק והנאשמת תהא רשאית להגיש בקשה בפני הערכאה הדיונית לחזור בה מהודייתה.

בהתאם נמחק הערעור והנאשמת הגישה בקשה לאפשר לה לחזור מהודאתה.

בבקשה שהוגש טוענת הנאשמת כי הודתה בעובדות כתב האישום למרות שלא ביצעה את העבירות שיוחסו לה. לטענתה הודאתה ניתנה מבלי שהבינה כי היא מודה בכל עובדות כתב האישום ובאשמתה לגרימת התאונה. טענה כי אילו כתב האישום היה מוקרא לה לאחר שחזרה בה מכפירתה, לא היתה מודה בעובדותיו. לטענתה היה על בית המשפט לקיים הקראה נוספת של כתב האישום בטרם הרשעה מהטעם שחלף זמן רב (כשנתיים וחצי) ממועד ההקראה  בתחילת המשפט ועד למועד הכרעת הדין, ולא ניתן לצפות מאדם סביר לזכור בנסיבות אלו את פרטי האישום. בנוסף הפנתה לאמרת בית המשפט במסגרת גזר הדין ממנה ניתן ללמוד , כך לטענתה, על קיומה של הגנה ראויה.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטענה כי הנאשמת ידעה היטב באילו עובדות הודתה. עוד טענה כי לא היתה כל סיבה לקיים הקראה נוספת לאחר שהנאשמת חזרה בה מכפירתה.

דיון והכרעה

"חזרה מהודיה" המסגרת הנורמטיבית

חזרה מהודיה תתאפשר בנסיבות חריגות ומיוחדות בלבד (ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] - השופט פוגלמן). "נראה אפוא כי, כי בעיקרון בית המשפט ייעתר לבקשה לחזרה מהודאה – כאשר זו אינה מבוססת על טעות או שגגה – אך ורק כאשר קיים חשש ממשי שההודאה ניתנה בניגוד לרצונו האמיתי של הנאשם או בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו" (המלומד יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – חלק שני עמ' 1382) . כך גם נפסק כי עיתוי הגשת הבקשה לחזור מהודיה מהווה שיקול מכריע. ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר יותר ובפרט במצב בו היא מוגשת לאחר מתן גזר הדין , כך מתעצם הצורך בנימוקים כבדי משקל לקבלתה. "היסוד להבחנה בין פסקי הדין בהם יושמה הגישה המקובלת והמחמירה יותר ובין פסק הדין בעניין סמחאת [בו ננקטה גישה מקילה יותר - א"ר] נעוץ, בעיקרו של דבר, בעיתוי הגשתה של הבקשה לחזרה מהודיה: בעוד שברובם המכריע של פסקי הדין שיישמו את הגישה המחמירה דובר היה בנאשמים אשר ביקשו לראשונה לחזור בהם מהודיותיהם לאחר שנגזר דינם ובמסגרת ערעור שהגישו; הרי שבעניין סמחאת דובר בנאשם שביקש לחזור בו מהודייתו עובר לגזירת הדין..." (ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] - פסקה 5 השופט פוגלמן).

התרה לנאשם לחזור בו מהודאתו לאחר שכבר ניתן גזר דין תינתן אך ורק במקרה חריג בו חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה בניגוד לרצונו תוך שהוא מאמין בחפותו וראה בהקשר זה גם את דברי כב' השופטת א. פרוקציה ברע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל (פסקה 7): "עיתוי הבקשה לחזרה מההודייה הוא שיקול בעל משקל בבחינת כנות בקשתו של נאשם לחזור בו מן ההודייה (ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05), פסקה 7 (להלן - ענין רגבי); מ"ח 10468/06 קבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.07)). היתר לחזרה מן ההודייה לאחר גזר דין יינתן במקרים נדירים, שכן "מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להביא לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין ישקלו האם כדאי להם לחזור בהם מהודייתם" (ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.07) פסקה 7; וע"פ 945/85, שם). החשש מתוצאה בלתי רצויה כזו נותן את אותותיו גם בהסדר טיעון, המשקף הסדר שהצדדים הסכימו לתנאיו. מתן אפשרות רחבה לנאשם לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו, אינה רצויה כל עיקר "שאם לא כן, הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5561/03, שם); ברי כי מתן "אפשרות תימרון" כזו אינה משרתת את אינטרס הציבור ואת דרישות הצדק (ע"פ 945/85, שם, עמ' 579; ענין רגבי, שם, פיסקה 7); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.07)). תוחלת נאשם שנכזבה בענין הקלה בעונש אינה מצדיקה מתן היתר לחזרה מהודייה לאחר מתן גזר דין (ע"פ 1958/98, שם, בעמ' 621)"

מן הכלל אל הפרט

בענייננו המבקשת הגישה בקשתה לאחר גזר הדין ובנסיבות אלו ניתן להתיר חזרה מהודיה רק בנסיבות מיוחדות וחריגות ורק אם אשתכנע כי נפל פגם של ממש בהודאתה, אם מפאת שהודתה בניגוד לרצונה תוך שהיא מאמינה בחפותה או מבלי שהבינה במה היה מודה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי לא מתקיימות במקרה הנדון אותן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות להתיר לנאשמת לחזור בה מהודאתה.

האם קיים חשש לפיו הודאת הנאשמת ניתנה בניגוד לרצונה או אמונתה או מבלי שהבינה במה היה מודה

בתצהירה מיום 15.2.12 שניתן לתמיכה בבקשתה, טענה הנאשמת שהודתה מבלי שזכרה את פרטי כתב האישום ולמרות שלא בצעה את העבירות שיוחסו לה. עוד טענה כי אילו כתב האישום היה מוסבר לה לא היתה מודה בו (ס' 3 ו-4 לתצהירה). בנוסף טענה כי יש בדבריה לעונש כדי ללמד שלא מדובר בהודיית אמת (ס' 5 לתצהירה) . בסעיף 6 לתצהירה טענה כי לא זכרה את עובדות כתב האישום לאור הזמן הרב שחלף בין מועד ההקראה למועד ההודאה.

ב"כ הנאשמת הוסיף וטען, כי היה על בית המשפט לקיים הקראה נוספת מעבר להקראה שקוימה בתחילת המשפט, מהטעם שעבר זמן ארוך (מעל שנתיים וחצי) בין מועד ההקראה לבין מועד ההודאה – לטענתו מדובר בנסיבה חריגה ממנה ניתן ללמוד כי הנאשמת לא הבינה כי היא מודה בכל עובדות כתב האישום.