מדינת ישראל נ' רחמים איציק

גזר דין

העובדות

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3) ו - 64ב 64ד(א) ו – 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").

הטענה העובדתית היא כי בתאריך 12.5.2010 בשעה 3:10 או בסמוך לה, נהג הנאשם בצומת הרחובות האומן – חרשי הברזל בירושלים, כשהוא שיכור. לאמיתו של דבר לא נבדק הנאשם בשל סירובו להיבדק וחזקה היא כי מי שמסרב להיבדק הוא שיכור.

פסילת המינימום בתעבורה

סעיף 39א לפקודה קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה לעבירת הנהיגה בשכרות. עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להפחית מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות. לטעמנו, רשאי בית המשפט לקבוע כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה פסילה על תנאי (ת"ת 10214/09 מדינת ישראל נגד כהן, (לא פורסם, 17.11.2009)).

נציין כי אין פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון בסוגייה זו ובבתי המשפט המחוזיים חלוקות הדעות. (ראו בעניין זה בעפ"ג (י-ם) 10-2001 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 28.12.2010); ע"פ 1183/07 מדינת ישראל נ' אחמד (לא פורסם, 25.10.2007); ע"פ (נצ') 1355/06 מדינת ישראל נגד קסהון (לא פורסם, 28.1.2007); ע"פ (ת"א) 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א – פלילי נ' סולטן (לא פורסם, 16.1.2003); עפ"ת (מר') 09-09-14209 ישר נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.200)). עם זאת הכל מסכימים כי כפי שעולה מסעיפים 36 ו – 39א לפקודה, נתונה לבית המשפט הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה כולה או חלקה תהא על תנאי, כמו במקרה דנן.

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה'שיכור' במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.

המקרה שלפנינו ונסיבותיו המיוחדות

ב"כ המאשימה ביקשה כי יושת על הנאשם עונש של שנתיים פסילה, פסילה על תנאי וקנס.

המדובר בנאשם רווק, צעיר בן 25, המתגורר עם הוריו, הצעיר מבין ארבעה אחים. הנאשם עובד לפרנסתו בחברת "פלאפון", שירת שירות צבאי מלא, מנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין ונעדר עבר פלילי. הנאשם מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2002 ולחובתו 3 הרשעות קודמות.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם נטל אחריות לביצוע העבירה ואף הפיק לקח מן האירוע. לפיכך מצא את הנאשם מתאים לביצוע צו שירות לתועלת הציבור ובנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור במסגרת הלשכה לשירותים חברתיים במבשרת, בתפקיד סיוע בחונכות במרכז הלמידה.

הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו וחסך מזמנו של בית המשפט.

לאור האמור הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, הודאתו באשמה ונטילת האחריות לביצוע, עברו התעבורתי, היעדר עבר פלילי ואמצעי הענישה התחליפיים.

לא ברורה לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"ץ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשמים ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשם.

מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש אחר, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

סוף דבר

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשר חודשים (בניכוי חודש פסילה מינהלית). הנאשם יפקיד רישיונו בתוך 60 ימים מהיום לתקופה של עשרה חודשים. יתרת שלושה עשר החודשים, יהיו על תנאי לשנה, אם ינהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע הנאשם במסגרת הלשכה לשירותים חברתיים במבשרת, בתפקיד סיוע בחונכות במרכז הלמידה. השירות יבוצע בתוך שנה מהיום, והפיקוח ייעשה על ידי שירות המבחן. במידה ויהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינו מחדש. בנסיבות המקרה אין מקום להעמדת הנאשם לצו מבחן.