מדינת ישראל נ' רז

החלטה

מונחת בפני בקשה להאריך את פסילתו המנהלית של המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן-הפקודה) עד לתום ההליכים, ואף מעבר לשישה חודשים.

ביום 22.5.13 נפסל המשיב מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום, זאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי ביום 22.5.13, שעה 09:50 לערך, נהג המשיב מונית שירות ברחוב פרוג בתל אביב, ועצר את רכבו מול בית 10.

אותה שעה חצתה את הכביש במקום האמור הולכת הרגל, נעמי ניניו ילידת 1962, מאחורי הנאשם מכיוון המדרכה לצד השני.

הנאשם לא נתן תשומת לב לדרך, הסיע את הרכב לאחור, מבלי שנקט באמצעים שהיו דרושים כדי למנוע פגיעה, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל שמאחוריו ופגע בה.

כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש: חבלות גב, ראש ופנים, שברים בצלעות, באף, במפרק ובלסת, חתכים בשפתיים שנתפרו והיא אושפזה עד ליום 30.5.13.

על אף היות הנאשם מעורב בתאונה בה נחבל אדם הזיז את רכבו ממקום התאונה וכעבור זמן חזר למקום רגלית.

העבירות שיוחסו למשיב הן: נסיעה לאחור תוך פגיעה וגרם חבלה של ממש, והזזת רכב ממקום התאונה, עבירות בניגוד לתקנות: 45(1) ו-144(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ובקשר עם סעיפים: 38(3) ו-38(1) לפקודה.

השיקולים המנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו הינם: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.

קיומן של ראיות לכאורה

אין חולק כי המשיב אחראי לתאונת הדרכים בגינה נחבלה הולכת הרגל, ואושפזה כתוצאה מכך בבית החולים למעלה משבוע ימים. יובהר כי החבלה לא הייתה קלה, כל עיקר. עם שחרורה מבית החולים נקבע כי הנפגעת זקוקה למסגרת שיקומית עקב שברים בצלעות, כאבים ברגליים וקושי בניוד והליכה. עוד נקבע כי יש צורך בהערכה של רופא פה ולסת לגבי שיקום, בשל שברים בשיניים.

ב"כ המשיב אינה חולקת כי המשיב הזיז את הרכב, אך לטענתה, עשה כך היות והכביש הינו חד סטרי. לטענתה, המשיב ירד מהרכב, נתן מים להולכת הרגל וצעק לעוברי דרך להזמין אמבולנס. בהמשך, המשיב חזר לזירה. לכן, אין לייחס לו עזיבת מקום התאונה או אי הגשת עזרה לנפגעת.

בנוסף, נטען כי כאשר בכתב האישום מיוחסת אך עבירה של הזזת הרכב ממקום התאונה, התביעה אינה נוהגת להגיש בקשה להארכת הפסילה המנהלית, ואין הצדקה לנקוט בדרך זו.

הולכת הרגל הייתה שרועה על הכביש עקב פציעתה. עד הראיה, סימן טוב דויד , מסר בהודעתו כי

"הנהג יצא מהרכב, אמר מה קרה בפאניקה , וצעק תזמינו אמבולנס... אחרי 2 דקות הניע את הרכב ולקח אותו עוד 20 מטר לצד שמאל של הדרך. לאחר מכן חזר רגלית, הסתכל מהצד. ..חזר לרכב הניע ונסע .." .

המשיב עצמו הודה בחקירתו כי הזיז את הרכב. בעת שחזר לזירה כבר הייתה שם התקהלות. המשיב לא הזדהה בפני השוטרים, אלא שוב עזב את הזירה. כשנשאל מהו פרק הזמן שחלף מעת שנסע מהמקום ועד ששב, השיב : "אולי שעה". לטענתו, נלחץ ונפחד, ולכן פעל בדרך זו.

מכאן עולה כי המשיב לא רק הזיז את הרכב, אלא עזב את מקום התאונה, וחזר רק לאחר שעה.

הוא עצמו לא הזעיק את כוחות את ההצלה, ולא המתין ליד הנפגעת, שעה שזו הייתה עדיין שרועה על הכביש. בכך חטא המשיב ולא מילא את החובות הבסיסיות המוטלות על נהג המעורב בתאונה.

מסוכנות