מדינת ישראל נ' רולין דניס

פסק דין

הנאשם זכאי

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 21.7.12, הזמנה לדין וכתב אישום בגין הפעלת תצוגה הנראית ממושב הנהג (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 28א לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 6.5.13, נשמעו הראיות בתיק.

מטעם המאשימה, העיד המתנדב קיריול סטנקביץ, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח שסומן ת/1.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם והוגשו עותק דו"ח שנרשם לנאשם באותו מעמד על ידי פקח עירוני, שסומן נ/1 ותמונה של לוח התצוגה המותקן ברכב הנאשם, שסומן נ/2.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות המקרה, לפיהן, ביום 21.7.12, בסמוך לשעה 02:55, נהג הנאשם ברכב בבת ים, ברחוב בן גוריון, מכיוון דרום לכיוון צפון ובהגיעו בסמוך לבית מספר 119, הבחין העד כי ברכב הנאשם מותקנת תצוגה, הנראית ממושב הנהג והנחזית כמקשי טלפון נייד.

העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאים:" אני לא מכיר כזה חוק, לא חותם על שום דבר. אני דיברתי עם בחור אחד והוא אמר לי שמותר לשים ברכב כל דבר שאני רוצה".

משלב זה, נחלקות הדעות.

לשיטת המאשימה, כיוון שאין מחלוקת כי התצוגה במסך הייתה גלויה לעיני הנהג והרכב היה בתנועה, התקיימו יסודות העבירה ויש להרשיע את הנאשם במיוחס לו.

ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה כי עד ההגנה מטעם הנאשם, העיד כי התצוגה במכשיר הראתה את רשימת השירים להם הקשיבו הנאשם והנוסעים ברכבו, במהלך הנסיעה.

לשיטת ההגנה, בנסיבות המתוארות בכתב האישום, הרי שמדובר בדיבורית לכל דבר ועניין ואין זו תצוגה אסורה על פי חוק, אלא להיפך, התקן שהתקנתו נדרשת על פי חוק.

ב"כ הנאשם הפנה לתיק 2752-06-10, בבית המשפט לתעבורה בחיפה, שם דן סגן הנשיא, כבוד הש' סלאמה, בעניין דומה ופסק כי בנסיבות בהן התצוגה הנה של מקשי טלפון ומשמשת כדיבורית, אין המדובר בתצוגה אסורה, אליה התכוון המחוקק בתקנה 28א לתקנות התעבורה.

דיון והכרעה

אקדים ואומר, כי דבריו של כבוד הש' סלאמה, בפס"ד אותו הגיש ב"כ הנאשם, מקובלים עלי במלואם.

כאמור לעיל, עד התביעה עצמו ציין כי התצוגה בה הבחין, הייתה של לוח מקשים, הנחזה כמקשי טלפון ומכאן, שאיני נדרשת כלל לגרסת עד ההגנה, כפי שנשמעה בבית המשפט.

בנסיבות אלה, איני רואה כל הבדל בין תצוגה של מקשי טלפון, על גבי מסך רב תכליתי, לבין מקשי טלפון על גבי טלפון קבוע ברכב או התקן דיבורית אחר.

חובה עלינו ליתן פרשנות הגיונית וסבירה לכוונת המחוקק ופרשנות שכזו, תוביל למסקנה כי לא הוכחו יסודות העבירה, שכן לא הוכח בפני כי הנאשם עשה כל שימוש אחר במסך המותקן ברכב ולא מצאתי כי יש בתצוגה של מקשי טלפון משום הסחת דעת, כפי שטענה ב"כ המאשימה, שכן אז היה צורך לאסור כליל על שימוש בטלפונים ניידים בזמן נהיגה, בין אם בטלפונים הקבועים ברכב ובין אם באמצעות דיבורית המותקנת ברכב.

לא תיתכן מחלוקת כי המחוקק לא אסר כליל את השימוש כאמור, אלא קבע מגבלות מסויימות ושימוש במסך כדיבורית, אינו חורג מן ההיתר, כאמור, גם כאשר המסך גלוי לעיני הנהג.

מכל האמור לעיל, מורה על זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.