מדינת ישראל נ' רוזליו ואח'

החלטה

1.לפניי בקשה לביטול כתב האישום מכוח הגנה מן הצדק המבוססת על טענה לאכיפה בררנית. הבקשה הוגשה על ידי ב"כ נאשמים 4 ו-5, אולם חלק מן הסניגורים ביקשו להצטרף לטיעונים, כך שמבחינה מהותית, אראה בטענה ככזו שנטענה ביחס לכלל הנאשמים.

2.כתב האישום אשר הוגש נגד הנאשמים מייחס להם עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן קשירת קשר לביצוע פשע. נטען כי הנאשמים שימשו כסוכני מכירות בחברת TIG (להלן – החברה) אשר הוקמה על ידי צדוק שמואל על מנת לקבל כספים במרמה מבעלי יחידות נופש. על פי האמור בכתב האישום, וכחלק מקידומו של קשר עברייני, היו הנאשמים מעורבים בהצגת מצגי מרמה שונים ומגוונים ללקוחות החברה, ובעקבותיהם שילמו אותם לקוחות לחברה למעלה מ-4 מליון ₪ (בסופו של יום, כך נטען, הוחזרו לחלק מהלקוחות סכומים שונים, כך שסכום המרמה שהתקבל היה נמוך במקצת מ-4 מליון ₪).

3.נטען כי בהעמדתם לדין של הנאשמים בלבד, אשר אין חולק כי עבדו בתקופות מסויימות בחברה, פעלה התביעה בצורה שרירותית, שכן בתקופות הרלוונטיות עבדו בחברה עובדים רבים נוספים, חלקם בתפקידים בכירים מאלה של הנאשמים, ואף הם היו מעורבים בפעילותה. לו סברה התביעה כי פעילות החברה ועובדיה הייתה נגועה במרמה, צריכה הייתה להעמיד לדין עובדים רבים נוספים. ב"כ נאשם 4 אף הרחיבה את הטענה מעבר לגבולות החברה, וטענה כי בעבר פעלה חברה נוספת בשיטה זהה לזו בה פעלה החברה, אולם באותו מקרה בחרה התביעה להעמיד לדין אך ורק את בעליה ולא מי מעובדיה.

4.ההגנה מנתה בטיעוניה את שמות אותם מעורבים אשר לשיטתה, לא ניתן לבצע הבחנה בינם לבין הנאשמים (ואף אם ניתן, הרי שהיא פועלת דווקא לטובת הנאשמים ולא לחובתם):

(א) הרי שטרנפלד – מנכ"ל החברה; (ב) רבקה זהבי; (ג) ערן שמעון; (ד) שלומי כהן; (ה) ניסים קינן; (ו) קרן שמואלי; (ז) אבי סופר; (ח) עובדת בשם מזל (שם משפחתה לא צוין - ראה עמ' 2 לטיעוני ב"כ נאשם 4)

5.התביעה ציינה בתגובתה כי ביסוד ההבחנה בין המעורבים השונים בפעילות החברה עמדו שיקולים ראייתים בלבד, ו"רק עובדים שנמצא בחומר הראיות די ראיות לצורך הגשת כתב אישום נגדם, הועמדו לדין". הוסבר כי אין די בהוכחה כי מצג שהוצג על ידי עובד כלשהו היה כוזב, אלא נדרשת הוכחתה של ידיעה להיותו של המצג כוזב. זו הסיבה, כך נטען, כי אותם עובדים ששמותיהם מפורטים בסעיף 4 (ב) - 4(ד) , 4(ז) – 4(ח), לא הועמדו לדין.

ביחס להרי שטרנפלד ששימש כמנכ"ל החברה, נטען כי מדובר במי ששימש כאיש קש בחברה, ישב בקומה נפרדת מזו של "הסוכנים", ולא עסק בהצגת מצגי שווא למי מלקוחות החברה. תפקידו של אותו שטרנפלד התמצה בחתימה על שטרי חוב שהובאו לו, כאשר אף הנאשמים לא טענו בהודעותיהם כי מדובר במי שידע על פעילות המרמה שבוצעה בחברה.

ביחס לניסים קינן וקרן שמואלי (סעיף 4(ה)- 4(ו)) - נטען כי מדובר במי שקשורים לחברה אחרת של צדוק שמואל, שאינה רלוונטית לכתב האישום. הוסבר כי מחמת טעות, נרשמו ברשימת עדי התביעה 7 עדי תביעה הקשורים לפעילותה של אותה חברה (עדי תביעה 225, 244-246, 250-253) ואלה נמחקו מכתב האישום המתוקן אותו מבקשת התביעה להגיש.

6.דוקטרינת ההגנה מן הצדק נותנת בידי בית המשפט את הכוח להורות על ביטולו של כתב האישום, אם השתכנע שהגשתו או בירורו פוגעים בעקרונות של צדק והגינות המשפטית.

דוקטרינה זאת הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 370 (להלן - פרשת יפת), ומבחניה עוצבו ורוככו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6), 776, עמ' 807-808 (להלן – פרשת בורוביץ).

נקבע כי ההגנה עשויה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. ביחס לפרשת יפת, הרי שבפרשת בורוביץ הוסט, במידה מסוימת, מוקד הבחינה מהתנהגות הרשות אל הסתכלות כוללת על נסיבות ההליך.

ביום 15.5.2007 עוגנה הדוקטרינה בספר החוקים וזאת במסגרת תיקון 51 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי). סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי תוחם את גבולות ההגנה למקרים בהם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.10.2007), התייחס בית המשפט העליון למשמעות הפיכתה של ההגנה מן הצדק מדוקטרינה פסיקתית לכזו המעוגנת בספר החוקים, וכך נקבע:

"עם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק, הפכה ההגנה מן הצדק מדוקטרינה הילכתית לדוקטרינה המוכרת ומעוגנת בספר החוקים. מהלך זה מעורר את השאלה כיצד משפיע התיקון לחוק על היקפה ואופיה של ההגנה מן הצדק, כפי שזו עוצבה בפסיקה עד כה. לעניין פרשנותו של המבחן שנקבע בתיקון לחוק, נכונו לנו, ללא ספק, עוד עלילות רבות והדעת נותנת כי הפסיקה תאמר את דברה. עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה"סתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הועדה כמפורט לעיל, מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ. לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון, שכן, כפי שנראה, אין הדבר נצרך לענייננו. אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא, אשר אני מניחה שאינה רחוקה. באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק, נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ".

7.ביחס לטענה של אכיפה בררנית פסולה - המבחן שנקבע בפרשת בורוביץ ובפסקי הדין שבאו בעקבותיו הוא מבחן ערכי, המבקש לבדוק האם העמדתו לדין של פלוני עולה כדי אכיפה בררנית הפוגעת בשוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא (ראה בעניין זה אף בג"ץ 6396/96 סימונה זקין ואח' נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3),289).

8.בהתאם להלכה שנקבעה בעניין בורוביץ, עשוי בית המשפט ליישם את ההגנה מן הצדק כאשר הוא מייחס את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות לאו דווקא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (פרשת בורוביץ, פסקה 21).

בית המשפט העליון ציין כי מדובר במקרים נדירים, אך לא פסל את האפשרות כי ההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה תיגזר מנסיבות מיוחדות אחרות, ולאו דווקא מן הקביעה שהחלטת התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים (פרשת בורוביץ, פסקה 26).

9.בפרשת בורוביץ נקבע מבחן תלת שלבי לבחינת טענת הגנה מן הצדק.

בשלב הראשון - על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.