מדינת ישראל נ' רבוח

גזר דין

גזר דין

בכתב האישום יוחסו לנאשם עבירות הריגה לפי סע' 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונהיגת רכב בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים לפי סע' 62(3) יחד עם סע' 39 א' לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961, ותקנות 169 ב' (א) + (ג) ותקנה 26 (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

הנאשם נהג רכב ביום 7.6.11 שעה 03.00, ופגע באדם אחר וגרם למותו.

בכתב האישום המקורי נטען כי הנאשם פגע בהולך רגל שחצה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם, ופגע בהולך הרגל בסיום חצייתו, עם החלק הקדמי ימני של הרכב, וכאשר נבדק במכשיר לבדיקת אלכוהול – "ינשוף", נמצא אצלו ריכוז אלכוהול של 400 מיקרו גרם לליטר אויר נשוף, ועל כן הואשם גם בנהיגה בשכרות.

לאחר שמיעת ראיות, הסתבר שהולך הרגל שחצה את הכביש משמאל לימין, אינו אותו הולך רגל שנפגע בתאונה, אלא מי שנפגע ונהרג כתוצאה מפגיעת הרכב, היה דווקא הולך רגל שהיה נתון להשפעת סמים ומשקאות משכרים, שלא היה לבוש בפלג גופו העליון, אשר קפץ אל הכביש מהמדרכה הימנית ונפגע בהיותו במרחק של 1.1 מ' מהמדרכה.

לאחר שמיעת הראיות, נקבע כי אף שקיים קשר סיבתי בין פגיעת הרכב בהולך הרגל לבין מותו, הרי התאונה לא יכולה היתה להמנע, שכן הולך הרגל קפץ מהמדרכה אל הכביש, מטר אחד בלבד, וגם אילו היה הנאשם מבחין בו מיד עם קפיצתו, לא יכול היה למנוע את התאונה, ועל כן זוכה הנאשם מעבירת ההריגה שיוחסה לו.

לעומת זאת, לאור ממצאי בדיקת הינשוף, ואף שלא היו ממצאים אחרים שהצביעו על נהיגה בשכרות, הורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים.

הנאשם הוא נגד בשירות קבע בצה"ל, שהתחתן חודש לאחר התאונה, ומאז הגשת כתב האישום, היה נתון לעינוי דין וסכנת הרשעה בעבירה חמורה של הריגה.

בטיעוניה לעונש ביקשה התביעה להטיל על הנאשם עונשי מאסר, פסילת רשיון וקנס. הסניגור מצידו ביקש להמנע מהטלת מאסר שכן עונש זה אינו מקובל בבתי המשפט לתעבורה בעבירות של נהיגה בשכרות, וכן ביקש להסתפק בששה חודשי פסילת רשיון נהיגה לכל היותר, שכן לטענתו מרבית התיקים של נהיגה בשכרות מסתיימים בבתי משפט לתעבורה בהסדרי טיעון, עם עונשים דומים.

כאמור אין לייחס לנאשם את גרימת מותו של המנוח ולכן אין לגזור עליו בגין נהיגתו בשכרות עונש המשליך על העבירה הקשורה בתאונה, לאחר שנקבע כי הוא זכאי מעבירה זו.

לאור זאת, במסגרת שיקולי הענישה אתייחס רק להרשעתו של הנאשם, וכאן יש להביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות בעבירות תעבורה, שהמרכזיות שבהן מתייחסות לחציית שטח הפרדה, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף, ונהיגה כשמערכת האורות אינה תקינה, סטייה מנתיב נסיעה ונהיגה לא זהירה שגרמה נזק, וחציית צומת בניגוד לאור אדום ברמזור.

מאחר שקבעתי כי הנאשם אינו אשם בגרימת מותו של המנוח, אין מקום לגזור עליו עונש של מאסר בפועל, לאור תפקודו התקין בצבא ובהתחשב בעובדה שהרשעתו האחרונה היא מיולי 2007, ומאז ועד התאונה, במשך 4 שנים, לא עבר עבירת תעבורה נוספת.

יחד עם זאת, יש לזכור כי העונשים הקבועים בגין עבירות על פי סע' 62 (3) לפקודת התעבורה, הם שנתיים מאסר, קנס, ובהתאם לסעיף 39 א' לפקודת התעבורה, בנוסף לכל עונש אחר, יש לגזור עונש של פסילת רשיון נהיגה לתקופה של תפחת משנתיים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות להמנע מכך.

ביהמ"ש העליון עמד על החומרה שבנהיגת רכב בשכרות, ועל הצורך לנקוט מדיניות ענישה מרתיעה בעבירה זו, שמסכנת את חייהם של המעורבים בכביש, ומהווה גורם מרכזי למספרם הרב של תאונות הדרכים (רע"פ 2508/11, רומן סמולנסקי נ' מ.י. (לא פורסם)), רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מ.י. תקדין עליון 2004(1) 719, רע"פ 6418/07 עמית כהן נ' מ.י. תקדין עליון 2007 (3) 4195.

בפסיקה עניפה קבעו בתי המשפט לערעורים כי יש מקום לכבד את קביעת המחוקק בענין הטלת עונש הפסילה המינימאלי של רשיון נהיגה בעבירות של נהיגה בשכרות, ואין להסתפק בעונש פסילה הנמוך מכך.

כך נפסק ברע"פ 1127/08 דמיטרי קרייזובר נ' מ.י. תקדין עליון 2008 (2) 5063, רע"פ 1422/06 צפניה ארנבייב נ' מ.י. תקדין עליון 2006 (2) 2724, רע"פ 8387/06 אמרה איילא נ' מ.י. תקדין עליון 2006 (4) 1163.

לאור הרשעותיו של הנאשם מצד אחד, וקביעת המחוקק ובתי המשפט בדבר פסילת מינימום בעבירה של נהיגה בשכרות, מצד שני, אין מקום לפסול את רשיון הנהיגה של הנאשם לתקופה שתפחת מעונש המינימום הקבוע בחוק.

אני גוזר על הנאשם, 3 חודשי מאסר ע"ת שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים, מטיל עליו קנס בסך 3,000 ₪ שישולם עד 10.7.12 או חודש מאסר תמורתו, ופוסל אותו מלקבל או להחזיק רשיון לנהיגת רכב מנועי מסוג כלשהו, לתקופה של שנתיים, שמניינם מיום הפסילה המינהלית של הרשיון – 7.6.11.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ה'' ניסן תשע"ב, 28 מרץ 2012, במעמד הצדדים.______________