מדינת ישראל נ' רבאע(עציר) ואח'

החלטה

האישום והטענה המקדמית

זהו דיון בטענה מקדמית של הנאשם 1, לפיו אין סמכות בינלאומית לבית משפט זה, אלא לבית המשפט הצבאי באיו"ש, או לחלופין, למרות קיומה של סמכות, מן הראוי היה להאשים הנאשם בעניין זה בבית המשפט הצבאי, אשר לו מירב הזיקות לפרשה נשוא כתב האישום, ובו נידונים שניים מהמעורבים. בהקשר זה טענת הסנגור היא שיש בהעמדת הנאשם לדין בישראל, בניגוד לאחרים, משום פגיעה בשוויון, ולפיכך דין כתב האישום דנן להימחק מחמת "הגנה מן הצדק"..

כתב האישום נגד המשיב הוא כתב אישום אחד במסגרת קשר בו היו מעורבים מספר קושרים אשר ניסו, על פי הטענה, להכניס מכשירי טלפון ניידים לאסירים ביטחוניים בכלא קציעות, בארגזים המכילים עלי גפן שהגיעו מאזור יהודה או שומרון.

נטען כי הקשר כלל מספר גורמים. כעולה ממכלול כתבי האישום שהוגשו לבית המשפט, אסירים ביטחוניים היו בקשר עם שני תושבי טובאס, אשר פנו לנאשם והציעו לו להבריח את הטלפונים הניידים לכלא. הנאשם דנן, על פי הטענה, קיבל מהם כסף ורכש את הטלפונים הניידים באיו"ש. במקביל, פנו האסירים הביטחוניים והזמינו באמצעות החברה המספקת שירותי קנטינה לבית הסוהר, מצרכים טריים שונים, שאינם מסופקים בדרך כלל, לרבות עלי גפן.

עוד נטען, כי החברה המספקת את שירותי הקנטינה, פנתה לנאשם 2 בפרשה זו על מנת שיסייע ברכישת עלי הגפן. נאשם 2 הוא ישראלי אשר לו חנות ירקות בירוחם. הנאשם 2 פנה לנאשם 1, הנאשם דנן, לספק עלי גפן. הנאשם דנן, על פי הטענה, לאחר העברת משלוח אחד של עלי גפן, ולאחר שהוברר כי אין בידוק קפדני ביחס למוצרים מסוג זה, הטמין במשלוח הבא של עלי הגפן את הטלפונים הניידים שרכש, עם מצברים ומטענים. אז, על פי הטענה, העביר הנאשם דנן את המשלוח אל הנאשם 2 בבאר שבע, שם העמיס הנאשם 2, עם עובדיו של הנאשם 1, את הארגזים עם עלי הגפן. הנאשם 2 המשיך וניסה להכניס את העלים לבית הסוהר, אך אלה נתפסו בשיקוף.

הנאשם 2, אשר הואשם עם הנאשם דנן, הואשם גם בעבירה של מתן שוחד. העניין נדון תחילה בפני הרכב, שם הגיע נאשם 2 להסדר טיעון. לאחר הפרדת עניינו, נותר עניינו של הנאשם 1 בסמכות דן יחיד, והעניין הועבר לפני.

אין מחלוקת כי שני מעורבים בפרשה זו, הם שני תושבי טובאס אשר פנו לנאשם דנן, שילמו לו והעבירו לו כסף לרכישת הטלפונים הניידים, הואשמו בבית המשפט הצבאי בשומרון, בעבירות המתאימות, על פי הדין החל שם. נמסר על ידי התובעת כי אחד כבר נדון בהסדר טיעון למחצית השנה מאסר בפועל, ולגבי השני לא נמסר מידע עדכני אם משפטו הסתיים אם לאו.

טענת הסנגור הראשונה הייתה כי אין סמכות בינלאומית ומקומית לבית המשפט זה לדון בעניינו של הנאשם, שהוא תושב דהרייה. לשיטתו, הנאשם כלל לא נכנס לישראל (אם כי מכתב האישום משתמע שהוא עצמו ביצע ההובלה לבאר שבע – סעיף 12). מכל מקום, לשאלות בית המשפט הסנגור אישר כי עצם המשלוח של המשלוח לישראל, כחלק מההעברה לבית הסוהר בניגוד לדין, מקימה למעשה עבירה שבוצעה "מקצתה" בישראל, וכך קמה סמכות בינלאומית טריטוריאלית ישירה, כ"עבירת פנים" (כהגדרתו בסעיף 7 לחוק העונשין תשל"ז – 1977), מבלי להיזקק אפילו לסמכויות אקסטרה- טריטוריאליות.

אולם, הסנגור טען לחלופין כי מירוב הזיקות הן זיקות ל"שטחים" וכי מן הראוי להביאו לדין בבית המשפט בשומרון, כמו השניים האחרים, שהם גם תושבי הרשות הפלשתינית. הסנגור סבור כי ההבחנה בין הנאשם לבין השניים יכולה להביא לאפליה פסולה. שכן עניינו אינו שונה מהותית מעניינם. אולם, לשיטת הסנגור, הם נדונו במקום בו הצפי הוא לענישה קלה יותר, בגין עבירות פחות חמורות. לשיטת הסנגור, ההחלטה להעמיד את הנאשם לדין בתיק דנן מהווה פגיעה בצדק, בשל אי השוויון, ובכך קמה טענה מקדמית שיש בה כדי לפסול את כתב האישום.

התובעת טענה כי ההבדל המהותי בין הנאשם לבין האחרים היא שהשניים האחרים נתפסו באזור השומרון, ולפיכך נשפטו שם. הנאשם הסגיר עצמו בישראל, נחקר בישראל ולפיכך גם נשפט בישראל. לגבי התוצאה אשר עלולה להיות שונה בין שני המקרים, טענה התובעת כי דבר זה יכול להיבחן רק בסוף הדרך. אם השניים האחרים יזכו לענישה קלה יחסית, הרי שהדבר יכול להשפיע על הענישה של הנאשם, אך אין הדבר משפיע על עצם ההעמדה לדין.

לעניין "מירב הזיקות" הצביעה התובעת על כך שמעשיו של הנאשם קשורים קשר הדוק לישראל. אמנם הקשר הראשוני שלו היה לאותם שניים בשומרון. אולם, המימוש בפועל היה על ידי משלוח של טלפונים ניידים לישראל במשאיות של הנאשם, לאחר קשר ישיר עם מעורבים ישראלים.

דיון

לאחר עיון - עלי לקבל את טענות התובעת. כתב האישום מגלה אכן קשר רב הרבה יותר של הנאשם לישראל מאשר תושבי טובאס. הן הקשר האינטנסיבי עם הנאשם 2 והן המשלוח בפועל של הטלפונים שהוא עצמו קנה, לתוך ישראל (אפילו זה רק משאיתו ופועליו ולא הוא עצמו), מהווים קשר ישיר לטריטוריה הישראלית. יתרה מזו, על פי כתב האישום, הנאשם 2 פנה לנאשם דנן ופגש אותו בשוק בבאר שבע, כדי לתאם את כל מהלך. נמצא כי הנאשם גם ממש ביקר בישראל, כחלק מהקשר ולשם קידומו.

נמצא, שלא זו בלבד, שיש קשר מהותי לישראל, הקשר הוא משמעותי הרבה יותר מאשר של שני הנאשמים האחרים, אשר אמנם היו בקשר טלפוני עם האסירים הביטחוניים, אך הפעולה המוחשית היחידה שעשו, מעבר לדיבורים, היה להעביר כסף לנאשם דנן, כאשר העברה זו הייתה מחוץ לישראל. נמצא שיש הבדל של ממש, לגבי מידת הזיקה לישראל, בין הנאשם דנן לבין השניים האחרים. הכול על פי כתבי האישום. די בהבחנה זו כדי להצדיק העמדה לדין בישראל, ומכל מקום לדחות את טענת האפליה ו"הגנה מן הצדק".

לעניין הענישה – הנאשם נמצא עדיין בשלב המקדמי של המשפט, ולא ראוי לדבר על עניין זה. אולם, אם הנאשם אכן יורשע בדין לגבי המעשים המיוחסים לו, או חלקם, בודאי שצריך היה לקחת בחשבון את העונש של כל המעורבים האחרים, בישראל או במקומות אחרים בעולם, כחלק משיקולי הענישה במסגרת השאיפה לשוויון. אולם, אין בעצם האפשרות שייווצר הבדל בשל הבדלים בדיני העונשין, כדי להצדיק מחיקת כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

סיכומו של דבר, הטענה המקדמית נדחית.

הנאשם ישיב לאשמה לגופה בדיון הקבוע ליום 14.12.11.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ב, 10 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.