מדינת ישראל נ' ראף

הכרעת דין

הנאשם מואשם בכך שבתאריך 15.2.10 נהג ללא רישיון נהיגה תקף שפקע בתאריך 10.11.08 וללא ביטוח תקף.

הנאשם טוען להגנה של טעות במצב דברים.

אין מחלוקת כי במועד נשוא כתב האישום היה בחזקת הנאשם רישיון נהיגה זמני אשר לא שולם.

הדו"ח שנערך על ידי השוטר הוגש בהסכמה.

בתגובתו לשוטר אמר הנאשם : "לאחר שעצר אותי השוטר, זיהה שרישיוני אינו בתוקף, זאת לאחר שהוצאתי רישיון זמני, לידיעתי מותר לי לשלמו עד 6 חודשים כאמור לתאריך 9.3.10 וזאת נאמר לי מפורשות במשרד התחבורה. דחיתי את התשלום ממועדו המיידי מאחר ואני במצוקה כלכלית".

הנאשם העיד להגנתו. לדבריו אכן פקע תוקף רישיון הנהיגה הקבוע בתאריך 10.11.08(אישורי משרד הרישוי נ/1 ו-נ/2).

הנאשם החזיק ברישיון נהיגה זמני תקף מתאריך 8.12.08 ועד 8.6.09 ( אישור משרד הרישוי – נ/1).

הואיל והנאשם לא השלים את הדרוש לצורך חידוש הרישיון הקבוע, הוצא לו שוב רישיון נהיגה זמני תקף מתאריך 22.2.09 עד 22.8.09 (אישור משרד הרישוי – נ/2).

שני הרישיונות הזמניים הוצאו ללא צורך בתשלום.

לאחר שהנאשם השלים קורסים כפי שנדרש על ידי משרד הרישוי הוא קיבל רישיון נהיגה זמני נוסף (נ/3). הרישיון הוצא בתאריך 6.9.09 ותוקפו עד 6.3.10 ומופיע עליו סכום לתשלום.

אין מחלוקת כי הנאשם לא ביצע את התשלום.

הנאשם טען כי רק כאשר נעצר על ידי השוטר נאמר לו שהרישיון תקף רק לאחר תשלומו, "חשבתי כי הרישיון בתוקף עד ה-6.3.10 ושאני יכול לשלם אותו עד לתאריך זה". הנאשם הסביר כי העדיף להמתין עם תשלום הרישיון עד לקבלת כרטיס "משרת מילואים פעיל" אשר מקנה לו הנחה משמעותית בתשלום הרישיון.

לחיזוק טענתו ולהוכחת סבירותה השווה הנאשם בין טופס רישיון הנהיגה הזמני לבין טופס של רישיון רכב. על גבי חלקו הקדמי של רישיון הרכב נרשם, "רישיון הרכב הוא בר תוקף רק לאחר תשלום האגרה וביצוע מבחן כשירות לתנועה". שלא כך, על גבי רישיון הנהיגה הזמני נרשם בחלקו האחורי בלבד ובאותיות קטנות שיש לשלמו. הנאשם טוען כי יש בכך כדי להטעות. " ידעתי שאני צריך לשלם זאת לא השאלה. חשבתי שאני יכול לשלם עד ה-6.3.10. " עוד הוסיף הנאשם, " כאשר יצאתי ממשרד התחבורה הפקידה אמרה לי שם כי זה בתוקף עד לתאריך הזה. היא לא אמרה לי את העניין התשלום ".

הגנת הטעות בעובדה קבועה בסעיף 34יח לחוק העונשין כדלקמן:

(א)   העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. (ב)   סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב).

על הנאשם להוכיח כי טעותו הייתה כנה. " הסייג של טעות במצב דברים דורש לשם התקיימותו, עשיית מעשה בדמותו של מצב עובדתי שאינו קיים. נוסח זה מורה כי על הטעות להיות כנה, באופן שהנאשם האמין במצב דברים שאינו מתקיים בפועל...אם הטעות לא הייתה כנה , לא הייתה כלל טעות " (ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מ.י.)

לבחינת כנות טעותו של הנאשם רשאי בית המשפט להיעזר במבחן הסבירות. סבירות הינה תנאי לבחינת טענת הגנה של טעות במצב דברים בקשר לעבירת רשלנות ואילו בעבירות הדורשות כוונה פלילית משמשת הסבירות אמת מידה לבדיקת אמינות גרסת הנאשם. " נמצא שגריעתו של תנאי הסבירות מהגדרת הטעות אינה גורעת מכוחו של בית המשפט לעשות שימוש במבחן הסבירות כאמת מידה ראייתית" ( דנ"פ 1294/96 עוזי משולם נ' מ.י.).

יעקב קדמי, בספרו, הדין בפלילים חוק העונשין חלק ראשון עמוד 560 כותב:

"הלכה למעשה, משמשת הסבירות מבחן לכנות האמונה במצב הדברים המוטעה. וכך נאמר בעניין זה בע"פ 2598/94 (דנינו) : "גם אם לא דורש סעיף 34יח(א) לתיקון 39...כי הטעות תהא כנה וסבירה (כלשון סעיף 17 לחוק העונשין לפני התיקון)יש בידי בית המשפט לשקול את סבירות הגרסה, כדי לבחון את אמינותה "