מדינת ישראל נ' קרני

הכרעת דין

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה להשלים חצייתם בבטחה, בניגוד לתקנה 67 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

2.עפ"י הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום (הדו"ח - ת/1) – בתאריך 22/03/11 שעה 14:54 בערך, נהג הנאשם ברכב מ.ר. 1641163 ברח' חיים עוזר בפתח תקווה. בהתקרבו למעבר חצייה להולכי רגל שבו שני נתיבים, לא אפשר להולכי הרגל שחצו במעבר להשלים את החצייה, והם נאלצו לעמוד ולהפסיק את חצייתם מאחר ורכב הנאשם היה קרוב ובלם ברגע האחרון בפתאומיות.

תגובת הנאשם לדו"ח הייתה: "אני בעצמי המום ממה שקרה".

3.בהקראה טען הנאשם: "לא מודה. עצרתי בקו העצירה ונתתי להולכי רגל לעבור".

4.בישיבת ההוכחות העיד מטעם המאשימה השוטר עורך הדו"ח, עוזי כהן עת/1, והנאשם העיד מטעם ההגנה.

5.בעדותו, חזר עת/1 על האמור בדו"ח והעיד, כי זוכר את המקרה. לדברי העד חריקת הבלמים הייתה פתאומית ונשמעה היטב ואנשים עמדו מלכת. העד מציין, כי נתן לנאשם דוח מעבר חצייה רגיל ולא דוח בנסיבות מחמירות היות וריחם על הנאשם.

בחקירתו הנגדית ציין העד, כי הנאשם לא עצר מבעוד מועד, אלא הוא בלם על מעבר החצייה כאשר הוא חוסם את כל מעבר החצייה. העד ציין כי אין כל קו עצירה לפני מעבר החצייה. הנאשם עוכב כ-10 דקות במשך רישום הדו"ח וניתן הסבר מפורט לנאשם.

6.הנאשם שבחר להעיד, סיפר בעדותו, כי הבחין בניידת המשטרה עמדה בנתיב השמאלי כמטר לפני מעבר החצייה. הנאשם עצר את רכבו בקו מעבר החצייה בנתיב הימני. השוטר צפצף לנאשם או הפעיל סירנה וביקש ממנו לעצור בצד.

הנאשם המשיך והעיד "סליחה, הוא צפצף והסתכלתי, לא הבנתי בשביל מה, הרמתי את הרכב (צ.ל. "הרגל"- ל.ש.ש) מהברקס, היו הולכי רגל על מעבר החצייה, לא פגעתי בהם, לא הבהלתי אף אחד" (עמ' 2 ש' 17). הנאשם טען, כי השוטר עיכב אותו 45 דקות ולא ניתן לו כל הסבר. כמו כן, סיפר שאשתו פנתה לשוטר ושאלה אותו אם הנאשם עצר בקו עצירה והשוטר הודה שכן.

בחקירתו הנגדית ציין הנאשם, כי הבחין בשוטר שהיה בניידת, שעמדה לפני מעבר החצייה ודיבר עם אדם שעמד מחוץ לניידת. בגלל שהשוטר צפצף לו, הרים הנאשם את הרגל מהברקס ועצר. אנשים הסתכלו עליו והמשיכו ללכת, השוטר לקח את רישיונותיו וניגש אליו בהמשך עם הדו"ח. הנאשם הסביר את דבריו במעמד רישום הדו"ח, כי היה המום מהתנהגות השוטר וסירב לחתום על הדו"ח בשל יחסו המזלזל של השוטר כלפיו.

7.אני מקבלת את גרסת עת/1 שעדותו הייתה אמינה והגיונית. אף גרסת הנאשם תומכת בעדותו בנקודה מהותית, בכך שהודה, שהיו הולכי רגל, שחצו את הכביש במעבר החצייה. לעומת זאת, בעדותו של הנאשם יש סתירות ביחס למיקומה של הניידת (5 מ' לפני מעבר החצייה או מטר לפני מעבר החצייה) וגרסתו, כי הרים את הרגל מדוושת הבלם בגלל צפירתו של השוטר הינה מופרכת, כי נהג שנבהל דווקא לוחץ על דוושת הבלם ולא מרפה ממנה.

8.כבר נפסק לא פעם, כי בעבירות התעבורה מסוג העבירות הנדונות ניתן להרשיע הנאשם על סמך עדותו היחידה של השוטר, שהבחין בביצוע העבירה, אולם זאת בתנאי שאין סתירות בה ואין תמיהות.

ערה אני לעובדה, כי הרשעת הנאשם במקרה דנן נובעת מעדותו היחידה של עד התביעה, אולם עדות זו מסתייעת בעדותו של הנאשם בבית המשפט.

9. בנוסף לאמור, ברכבו של הנאשם נסעה עמו אשתו. הנאשם לא הביאה להעיד בבית המשפט, ועפ"י הפסיקה, אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר מדרך הטבע את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד. ועל כך נאמר בע"פ 437/82 אבו נ' מד"י, מפי כב' השופטת בן פורת, כי: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה".

10.סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, המיוחס לנאשם בכתב האישום, ואני מרשיעה אותו בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה להשלים חצייתם בבטחה, בניגוד לתקנה 67 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

ניתנה והודעה היום י"ג ניסן תשע"ב, 05/04/2012 במעמד הנוכחים.

לאה שלזינגר שמאי, שופטת

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

מדובר בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה.