מדינת ישראל נ' קפלן(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בהכרעת הדין מיום 13/8/13, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

על פי העובדות שבכתב האישום בו הנאשם הורשע, המתלונן פגש את הנאשם, מור ופרננדו ארמבורו (אחיינו של הנאשם) בדירתם על רקע שימוש בכרטיס האשראי שאבד לו והוא חשד כי פרננדו עשה בו שימוש. המתלונן דרש ממור ופרננדו את הכסף שנגנב מחשבונו באמצעות כרטיס האשראי ולבסוף סוכם שהמתלונן יחזור במועד אחר על מנת לגבות את כספו. המתלונן הגיע שוב לדירת הנאשם בתאריך עליו סוכם כשבכוונתו להיפגש עם פרננדו. לאחר שהמתלונן ראה שפרננדו לא הגיע למפגש, דרש את כספו ממור. בעקבות זאת נסעה מור לחברותיה יחד עם המתלונן וגייסה 500 ₪ אותם נתנה למתלונן והם שבו לדירה. בד בבד, הגיע הנאשם לדירה. לאחר דין ודברים בין המתלונן למור ולפרננדו בטלפון, הודיע הנאשם למתלונן, כי הוא ניגש "לארגן" עבורו 500 ₪ וביקש מהמתלונן להמתין לו בחנייה הסמוכה לבניין ויצא מהדירה. לאחר מספר דקות הגיעו הנאשם ופרננדו אל החניה, שם המתין המתלונן, כשהם מצוידים כל אחד בסכין והחלו לרדוף אחרי המתלונן וזה נמלט לתוך בניין, עלה לקומה הראשונה וניסה להיכנס אל הדירות, אך הדלתות היו נעולות. הנאשם ופרננדו רדפו אחרי המתלונן אל הקומה הראשונה, השיגו אותו ובצוותא חדא דקרו אותו מספר פעמים בחזה, בבטן ובידיו. המתלונן הפצוע הצליח להימלט מתוקפיו, ברח מהבניין ונכנס לרכב שעצר בכביש. הנאשם ופרננדו המשיכו לדלוק אחר המתלונן כשהם מניפים לעבר הרכב את הסכינים, מנסים לפתוח את הרכב ומכים בו בכח. המתלונן פונה לבית החולים שם אובחן, כי הוא סובל מקושי בנשימה, נגרמו לו פצע דקירה חודר בצלעותיו, פצע דקירה במותנו ופצעי דקירה בידיו. וכן נמצא כי נגרם לו קרע בכבד ונוזל דמי בחלל הפלאורה. הוכנס נקז לחזהו, פצעי הדקירה בידו נתפרו והוא אושפז להשגחה.

ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש סברה, כי מתחם העונש הראוי נע בין 7- 10 שנות מאסר וביקשה להשית עונש הגובל ברף העליון. כמו כן, ביקשה להשית פיצוי משמעותי למתלונן, מאסר מותנה וקנס כספי. ב"כ המאשימה טענה, כי הנאשם יצר מצג שווא כלפי המתלונן כי בכוונתו לסייע לו להסדיר את החוב ע"י תשלום בעצמו של החוב, אך בעצם כל העת קשר וזמם עם אחיינו, פרננדו, כיצד לפגוע במתלונן באמצעות סכינים על מנת ללמדו לקח שלא מתעסקים איתם. הנאשם לא חשש לבצע את המעשים לאור יום, בפני אנשים ובצוותא חדא עם אחיינו ולבסוף גם ברח מהמקום והסגיר עצמו למשטרה רק לאחר שבועיים תוך שאינו בוחל במסירת גרסאות שקריות במשטרה. עוד באשר לנסיבות ביצוע העבירה יש לקחת בחשבון גם את הפגיעה הגופנית במתלונן. ההגנה על שלמות גופו של האדם היא ערך עליון שבו הנאשם פגע פגיעה קשה. ניתן היה להתרשם מהפחד שהמתלונן חש מהנאשם עת חשש לבוא להעיד. לדברי התובעת המתלונן שוחרר מהצבא בשל חוסר כשירות להמשיך לשרת עקב החבלה החמורה והנזק הגופני שנגרם לו.

ב"כ הנאשם בטיעוניו לעונש סבר, כי מתחם העונש ההולם נע בין שישה חודשים לשמונה שנים תוך שהוא מדגיש, כי לדידו אין המדובר במקרה חמור בנסיבותיו במסגרת עבירות החבלה ואין למתלונן נזק ארוך טווח כתוצאה מהפגיעה בו. המתלונן אומנם אושפז ושוחרר מהצבא, אולם פצעיו נתפרו ונסגרו ולא נותרה לו נכות צמיתה. לנאשם לא היה כל רווח אישי מביצוע העבירה ולטענתו, גם למתלונן היה חלק בהתנהגות הבריונית שעה שניסה לגבות יותר כספים ממה שחבו לו. כמו כן, ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם מילט עצמו מהזירה, אולם הוא גם הסגיר את עצמו לאחר כשבועיים. באשר לנסיבותיו האישיות סבר ב"כ הנאשם, כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהנאשם נמצא כמעט בגפו בישראל וכל משפחתו למעט אחותו מצויים בארגנטינה, העברית אינה שגורה בפיו, ועל כן המאסר הופך קשה שבעתיים. לנאשם אין עבר פלילי.

הנאשם ביקש את רחמי בית המשפט והסביר, כי הוא לא שיער שיפגע אי פעם באדם והוא שם עצמו בנעלי המתלונן ומביע את צערו עליו. הנאשם הסביר כי מאז שהותו בכלא מצבו הנפשי אינו טוב, הוא בדכאון ומרגיש מחנק ואף חשב לשים קץ לחייו. הנאשם הביע רצון לשלם פיצוי כלשהו למתלונן. יודגש, כי גם בשלב זה ולמרות דברי הנאשם לעיל הוא לא מודה שפגע במתלונן.

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם בן 26, יליד ארגנטינה, רווק ואב לילדה בת חמש המתגוררת עם אמו בארגנטינה. לדבריו, הוא מקפיד להעביר אל אמו כספים לצורך גידול בתו. טרם מעצרו עבד בחברת הובלות. בהיותו בן 16 הוריו התגרשו, דבר אשר השפיע על חייו וגרם לקשיים בתפקוד, לחוסר יציבות תעסוקתית ולצריכת אלכוהול. בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, הנאשם הכחיש את ביצועה ושלל התנהגות אלימה כלפי המתלונן ומסר כי ניסה לסייע לאחיינו על מנת לפתור סכסוך כספי וניסה למנוע מאחיינו לפגוע במתלונן. השירות התרשם, כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות בלתי נורמטיבית במצבים מורכבים, בהם הנאשם עשוי לנהוג באופן מרצה ללא חשיבה על ההשלכות של מעשיו. כמו כן, השירות התרשם שהנאשם נוקט בעמדה קורבנית. לאור כל האמור, השירות לא בא בהמלצה טיפולית.

כמפורט בסעיף40 ב לחוק העונשין, "העיקרון המנחה בענישה, הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" כאשר חומרת מעשה העבירה, הינה בנסיבותיו.

בדברי ההסבר להצעת החוק צוין, כי יחס הולם" מבטא את עיקרון הגמול".

הנאשם הורשע בעבירה חמורה מאוד. החומרה נעוצה גם בנסיבות האירוע לפיהן הנאשם טרח להציג בפני המתלונן מצג שווא לפיו הוא, כביכול, הוא עומד להחזיר את החוב של אחיינו, כאשר לא רק שלא היה מעוניין בהחזרת החוב, אלא אמר את הדברים כדי ליצור הזדמנות לצאת מזירת האירוע למפגש בקרבת מקום עם האחיין, שם החליטו לחזור מיד לזירה עם סכינים שלופות כדי לתקוף את המתלונן. העבירה בוצעה בצוותא חדא עם אחיינו של הנאשם. הנאשם ואחיינו תקפו את המתלונן ללא רחם, והוא בנס ובכוחותיו האחרונים הצליח להימלט מהנאשם ואחיינו ובכך כנראה, הצליח להציל את חייו. אלמלא מנוסתו, נראה שהאירוע היה נגמר באופן קשה יותר. התוקפים לא הסתפקו בדקירות שדקרו את המתלונן ובפציעות שגרמו לו וגם שהצליח להימלט מחדר המדרגות רדפו אחריו ולא נרתעו הגם שבמקום היו אנשים נוספים ולא חדלו מהמרדף, גם שהמתלונן היה ברכב וניסו לפתוח את הדלתות כאשר מורה הנהיגה שלרכבו נמלט המתלונן, גם העיד שהתרשמותו היתה "שהם פשוט מנסים לגמור את המלאכה". נחישותו לפגוע במתלונן נלמדת גם מאופי הפציעות, מיקומן ומספרן.

חבלותיו של המתלונן, גם אם לא ברור אם נוצרה נכות צמיתה, היו חמורות. המתלונן גם שוחרר משירות צבאי על רקע פציעתו באירוע.

הנאשם פגע בערך החברתי המוגן של שלמות גופו של האדם וביטחונו פגיעה קשה שאין להשלים עמה.

על פי התיקון בחוק בעניין הבניית הענישה ובשים לב לעקרון הלימות הענישה נראה שהמקרה מחייב ענישה ממשית וזו גם מדיניות הענישה הנהוגה במקרים מעין אלה. עונש מאסר מוחשי נועד להעביר מסר למבצעי עבירות האלימות שפתרון סכסוכים בדרך אלימה אינו הפתרון הנכון והוא אינו הולם חברה מתוקנת. עבירות אלימות קלות כקשות אין להם מקום בחברה ויש לעקור אותן מן השורש.

נראה שעל פי הפסיקה הנוהגת, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות האירועים בתיק זה מתחם העונש ההולם נע בין שש שנות מאסר לעשר שנות מאסר.

בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך בענישה מחמירה בעבירות אלימות, המדגישה את אלמנט ההרתעה ואת אינטרס הציבור להגנה על גופו ורכושו. כך למשל נקבע בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן (לא פורסם, מיום 10.11.09):

"קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר... יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות יטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח".

ראה גם דברי כב' השופט ג'ובראן בע"פ 10538/09 דוד מלקוניאן נ' מדינת ישראל (לאפורסם, מיום 22.7.10):

"מעשיו של המערער הינם חמורים וקשים. בצדק השליך בית המשפט המחוזי ממעשיו של המערער על התופעה החברתית הקשה לה אנו עדים כי תגובה, אמירה או מענה של אדם שאינה משביעה רצון אם זה בחצר הבניין, בכביש או בחנות יכולה להוביל לאלימות קשה ובלתי נסבלת. תופעה זו מערערת באופן מוחשי את תחושת הביטחון הבסיסית וזורה אימה ופחד. על כן, שב וחזר בית משפט זה על הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה שתעביר מסר חד וברור כי אלימות אינה פתרון, ואף אם אדם נקלע לסיטואציה מתסכלת או מרגיזה אינו יכול להביא לפתרונה באמצעות כוח הזרוע."

השיקול של הרתעת הנאשם בפרט והציבור בכלל גובר בנסיבות העניין על הצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם. עם זאת, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות בעת גזירת העונש, כאשר משקל רב אני נותן לכך, שהנאשם צעיר, ללא עבר פלילי, עלה מארגנטינה ארצה ללא משפחתו והשפה העברית אינה שגורה בפיו, שני נתונים שמקשים ויקשו עליו במהלך ריצוי מאסרו בכלא. הנאשם גם העיד שהמאסר קשה עליו באופן מיוחד. הנאשם הביע נכונות לפצות את המתלונן והביע הזדהות עם מצבו. הנאשם ביקש סליחה הגם שכוונתו אינה שהוא מודה בביצוע העבירה, אלא שהוא מביע צער על כך שהמתלונן נפגע, גם אם לא על ידו, כך לטענתו. עוד עולה מהתסקיר שלנאשם ילדה קטנה שאמו מגדלת אותה בסיועו הכספי, סיוע שיפסק עם כליאתו מאחורי סורג ובריח. כמו כן, יש לקחת בחשבון השיקולים לקולא גם אם אין בכך ולו רמז להבנה של מעשי הנאשם או צידוק למעשים אלה, כי המתלונן לפני האירוע האלים לא הסתפק בבקשה מנומסת שיוחזר החוב כלפיו, אלא גם יתכן שגם נקט באלימות מילולית.

בתיק זה נשמעו הראיות עד תומן. הנאשם דבק בכפירתו ולא הביע חרטה כלל.