מדינת ישראל נ' קספורבסקי(אסיר)

החלטה

ביום 6.3.13, בתחילת ישיבת ההוכחות השניה בתיק, ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום, בדרך של הוספת עד תביעה, השוטר יום טוב בן אדרת, אשר צרב את דיסק מצלמות האבטחה של המתלונן, וערך מסמך הנוגע לכך בסמוך ליום האירוע.

הסנגור התנגד לתיקון כתב האישום, טען כי מדובר בחומר חקירה חדש אשר לא היה מצוי בתיק החקירה, וכי התיקון פוגע בהגנת הנאשם, שכן הוא מהווה נסיון של התביעה להכשיר פגם בחומר החקירה בנוגע לשרשרת המוצג, אשר הועלה על ידו בעבר, בעת המו"מ עם ראש לשכת התביעות.

ב"כ המאשימה טענה, כי אין מדובר בחומר חקירה חדש, אלא בטופס שגרתי, אשר היה סרוק מבעוד מועד בתיק הפל"א של המשטרה ובשל שגגה בלבד, לא הודפס לתיק הנייר, ולא הועבר לעיון הסנגור.

אין ספק כי נפל פגם בהתנהלות התביעה, כאשר בעת הכנת כתב האישום, לא דאגה להמצאות המסמך האמור בתיק, ולא העבירה אותו לעיון הסנגור.

עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון ברורה מאד לגבי האפשרות לתקן את כתב האישום, גם לאחר תחילת שמיעת הראיות בתיק, על פי סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כאשר המבחן הקובע הוא האם "ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".

בפסיקה ניתן לראות מגמה המתירה הבאת ראיות נוספות, כאשר המבחן הינו עיוות הדין שייגרם לנאשם אם הראיה תוצג, ומנגד, עיוות הדין שייגרם לאינטרס הציבורי אם הראיה לא תוצג.

כבר בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי (להלן- הלכת סילוסטר), נקבע ע"י כבוד השופט זמורה:

"הפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב ההאשמה וכדומה. על שאלות ממין זה לא יחול הכלל של הנאה מהספק...

חלילה לי מלעודד את הקטיגורים המתרשלים בניסוח כתבי האשמה. חובה עליהם לבדוק בשבע עיניים אם כתב האשמה אמנם מגיד פשע, אבל לבתי המשפט לא הרשות בלבד, כי אם חובה עליהם לתקן מה שפגמו הקטיגורים, ובלבד שלא יפגעו על ידי כך בעיקרי השלטת הצדק."

בע"פ 951/80 קניר נ. מדינת ישראל נקבע, כי בית המשפט רשאי לזמן עדים מטעמו, גם בשלב שלאחר שמיעת סיכומי הצדדים, מנימוקים דומים, ונקבע ע"י כבוד השופט ברק:

"ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות... יש ועמידה פורמלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק...

ניסיון החיים, אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צורכי הנאשם מזה לבין צורכי החברה מזה... איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט... אכן, החשש הוא, שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא".

ראו גם רע"פ 2363/10 בן אברהם נ' מדינת ישראל, ע"פ 417/85 דנישבסקי נ' מדינת ישראל.

בת"פ (מחוזי- ים) 366/99 מדינת ישראל נ' סבירסקי, נדון מקרה בו התבקשה הוספת עד תביעה נוסף, אשר קיומו לא היה ידוע לתביעה ואשר בעניינו בוצעה השלמת חקירה (לאחר כפירת הנאשמים וקביעת התיק להוכחות), הוא נחקר, ועדותו הועברה לסנגורים.

בית המשפט המחוזי קבע כדלקמן:

"השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט בבקשה לתיקון כתב האישום הם זכויותיו של הנאשם להליך הוגן. חובתו של בית המשפט להעמיד בראש מעייניו את השיקול שלא יגרם עיוות דין לנאשם ו"עיוות דין" בהקשר זה משמעותו - פגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי.

אין לקבל מצב דברים לפיו תיסגר האפשרות בפני התביעה להשלים דברים שהתגלו כטעונים השלמה. ההליך הפלילי נועד לגילוי האמת ולעשיית הצדק ונקל לשער כי יהיו מקרים בהם דווקא הנאשם יהיה זה שיבקש השלמת חקירה או תיקון עניינים שנודעו לו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום... הפיקוח של בית המשפט על מעשי התביעה בעניין זה נקבע בבירור בהוראת החוק המחייבת את התביעה, בשלב שלאחר תחילת המשפט (הקראת כתב האישום), לבקש את רשותו של בית המשפט, המופקד על השמירה כי ההליכים בפניו יהיו הוגנים והעיקר שלא יקופח הנאשם בהגנתו".

בענייננו, אכן נשמעה ישיבת הוכחות אחת, טרם העלאת בקשת המאשימה, ואולם, מדובר היה בישיבה טכנית בלבד.

זאת ועוד, הדיסק (שהוא הראיה המרכזית) היה מצוי בידי הסנגור, ונרשם ברשימת עדי התביעה כע"ת 12. לאור ההלכות בדבר קבילות תצלומים, הקובעות כי תצלום מהווה ראיה עצמאית המדברת בעד עצמה, אשר משקלו ייקבע בעיקר על פי איכותו הטכנית של הצילום (שלמותו, חדותו, וכיוצ"ב), ועל פי איכותו העניינית (שאינו מגמתי או מעוות את המציאות), ואף נקבע כי אין מניעה לקבל חלקים בצילום שלא נפגמו, ולהעניק להם את מלוא המשקל הראייתי (ראו ספרו של י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1306 ואילך), הרי שממילא יכלה המאשימה להוכיח את קבילות הדיסק ומשקלו באמצעות המתלונן בלבד.