מדינת ישראל נ' קלינר

החלטה

רקע

1.הנאשם הודה בביצוע עבירה של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א (1ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). בהתאם להודאתו נקבע כי הנאשם ביצע את העבירה האמורה.

2.על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 11.09.09 בשעה 14:40, על כביש 444 לכיוון צפון, סמוך לתחנת דלק השלום, הסיע הנאשם תושב האזור, אשר שהה בישראל שלא כדין.

3.המחלוקת בין הצדדים סבה סביב סוגיית הרשעתו או אי-הרשעתו של הנאשם.

טיעוני הצדדים

4.לטענת ב"כ המאשימה, עוה"ד תמיר גינדין ועליזה שירן, עמדת המאשימה בעבירות מסוג זה, בהמשך להנחיות פרקליט המדינה, היא לטעון למאסר על תנאי ופסילה על תנאי. מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי. לטענת המאשימה, אין מקום לסיים את התיק באי-הרשעה והתחייבות, אלא יש מקום להרשיע את הנאשם. המאשימה טענה כי עמדתם של שירותי הרווחה הינה כי גם אם יורשע הנאשם, אין בכך כדי להשפיע על תיק האימוץ.

5.לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד אופיר כתבי, מדובר בנאשם ללא עבר פלילי, זנח את עבודתו כנהג מונית לאחר חקירתו במשטרה. ב"כ הנאשם טענה כי הנאשם לא הבין את חובתו לבדיקת אישורי שהייה של הנוסעים עימו, ולשם כך נועדה הנחייתו של פרקליט המדינה. ב"כ הנאשם טענה כי הרשעתו של הנאשם בתיק זה תפגע ביכולתו של הנאשם לאמץ וכי אין פרופורציה בין החטא לעונשו. ב"כ הנאשם עתרה להסתפק בחתימה על התחייבות.

דיון והכרעה

6.לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי מן הראוי להורות על סיום ההליך באי-הרשעתו של הנאשם.

7.הלכה היא כי הימנעות מהרשעה תהא במצבים חריגים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם לבין התועלת של ההרשעה לאינטרס הציבורי. כך למשל, נקבע על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07):

"החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית, היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא מהווה חוליה טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי, ומשלימה את שלביו השונים; היא מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים בהליך הפלילי, ומונעת הפלייה בדרך החלתו...

במצבים חריגים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכוח להחליט כי חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין".

8.בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים מרכזיים: ראשית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, ושנית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם (ר' גם עפ"ג (מח' מרכז-לוד) 44065-04-12 מדינת ישראל נ' דאנו (15.7.12). כפי שיובהר להלן, סבורני כי התנאים האמורים מתמלאים במקרה דנן.

9.מבחינת סוג העבירה ונסיבותיה, הרי שיש בכך כדי לאפשר בנסיבות המקרה המסוים להימנע מההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. הנאשם הסיע ביום 11.9.09 שוהה בלתי חוקי אחד. על-פי הנחיות פרקליט המדינה, אילו העבירה הייתה מבוצעת במועד מאוחר יותר, לאחר כניסתה לתוקף של ההנחיה החדשה, ביום 23.3.10, הרי שכלל לא היה מוגש נגד הנאשם כתב אישום. בית-המשפט העליון קבע ברע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל (7.3.13) כי הנחייה זו אינה חלה למפרע. בהקשר זה מן הראוי ליתן את הדעת לדברי כב' השופטת דפנה ברק-ארז בהלכת מוחתסב:

"במידה מסוימת, דווקא החלטת הפרקליטות לבקש כי ייגזר עונש מקל בעניינם של מי שיועמדו לדין בכל זאת, בשל כך שעברו את העבירה לפני מועד חקיקתו של תיקון מס' 13, מחזקת את השאלה בכל הנוגע לאינטרס הציבורי באכיפה. היא מעידה כאלף עדים על כך שאף לשיטת הפרקליטות עצמה, האינטרס הציבורי באכיפה לגבי התקופה הקודמת הוא חלש יחסית...

גם אם ההנחיה תעמוד בעינה – ולשיטתי, כפי שהבהרתי היה ראוי לשקול את עידונה של הוראת המעבר שבה – ייתכן שמענה חלקי לבעיה הכרוכה בהבחנה החדה בין תיקים שהורתם בפעולות שנעשו לפני "המועד הקובע" לבין תיקים שהורתם בפעולות מאוחרות יותר, יימצא ביישום גמיש של ההנחיה. ההנחיה אמנם מבטאת את מדיניותה העקרונית של התביעה, אך כשמה כן היא – הנחייה. ראוי שבמקרים מתאימים תשקול הפרקליטות אם מכלול נסיבותיו של המקרה, כמו גם קרבתו היחסית למועד הקובע, מצדיקים הימנעות מניהולו של המשפט כנגד הנוגע בדבר".

10.יישום דברים אלה למקרה דנן מעלה כי מבחינת האינטרס הציבורי באכיפה, לא ייגרם נזק לאינטרס הציבורי בסיומו של ההליך ללא הרשעה.

11.כמו-כן, יש ליתן את הדעת לחלוף הזמן בתיק. חלוף הזמן בתיק נבע בעיקרו מכך שהצדדים בתיק המתינו להחלטת בית-המשפט העליון בסוגיית הרטרואקטיביות של הנחיית פרקליט המדינה. לפיכך, ובשים לב לכך שאילו העבירה הייתה מבוצעת במועד מאוחר יותר, כלל לא היה מוגש בגינה כתב אישום, הרי שניתן מבחינת האינטרס הציבורי להסתפק בסיום ההליך ללא הרשעה. בשולי הדברים יש ליתן משקל אף לטענת ההגנה, לפיה הנאשם עבד באותו מועד במשך תקופה קצרה כנהג מונית, ולאחר האירוע זנח עבודה זו, כך שכיום לא נשקפת סכנה שהנאשם ישוב ויבצע עבירה דומה.

12.מבחינת הפגיעה בשיקומו של הנאשם, הרי שהנאשם ורעייתו מנסים לאמץ ילד, לאחר שניסיונותיהם להביא בעצמם ילד לעולם, לא עלו יפה. ב"כ הנאשם טענה כי הרשעתו של הנאשם עלולה לסכל את יכולתו לקבל אישור לאימוץ תינוק. אמנם, לא עלה בידי ההגנה להציג אסמכתא אשר תקבע חד משמעית שהרשעתו תמנע ממנו אפשרות אימוץ, ואולם בשים לב לסיכון האמור, סבורני כי הפגיעה שתיגרם לנאשם אם יורשע, עלולה להיות בלתי פרופורציונאלית לעבירה שביצע.