מדינת ישראל נ' קיטאיט

החלטה

לפני בקשה למתן צו פיקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק").

ביום 10.7.13 הורשע המשיב על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14, עבירה על סעיף 348 (א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.7.12, בשעות הבוקר, בעת שהמתלוננת, ילדה כבת 11, הייתה בדרכה לתחנת אוטובוס ברחוב מרכזי בנתניה, קרב אליה הנאשם, שלח את ידו, צבט בחזה ומיד נמלט מהמקום.

במסגרת הסדר הטיעון הופנה המשיב למרכז להערכת מסוכנות והתקבלה חוות דעת שבסופה נקבע כי רמת המסוכנות המינית הנשקפת מהמשיב הנה בינונית. באי כוח הצדדים עתרו במשותף להשית על המשיב מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננת והתחייבות כספית, וביום 30.9.13, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, אושר ההסדר וניתן גזר דין בהתאם.

בחלוף 3 חודשים נוספים, ביום 30.12.13 הוגשה הבקשה המונחת לפני, למתן צו פיקוח למשך שלוש שנים. ביום 5.1.14 התקיים דיון ראשוני בבקשה, אליו התייצב המשיב ללא ייצוג משפטי. בהסכמתו, ניתן צו זמני בהתאם למכלול התנאים והסמכויות שפורטו בבקשה, והמשך הדיון נדחה לצורך מינוי סנגור ציבורי מטעמו של המשיב.

בהמשך, ביום 12.3.14 וביום 26.3.14 התקיימו דיונים נוספים בבקשה, במסגרתם העלתה הסנגורית המלומדת, עוה"ד מירי אדוט, את טיעוניה כנגד מתן הצו המבוקש. עיקר טענותיה של ב"כ המשיב התמקדו בכך שהבקשה הוגשה בשיהוי, שלושה חודשים לאחר מתן גזר הדין. לטענת ב"כ המשיב, מדובר בשיהוי ממושך אשר אינו מוסבר בטעמים מיוחדים כנדרש בסעיף 12(ד) לחוק ולכן יש לדחות את הבקשה ולו מטעם זה. בנוסף, טענה הסנגורית כנגד מגבלות וסמכויות ספציפיות אשר נכללו בצו הזמני, כפי שיפורט בהמשך, וביקשה כי ככל שיאושר הצו, יהיה זה לפרק זמן קצר מהמבוקש.

טענת השיהוי - דיון:

סעיף 12(ד) לחוק מורה כדלקמן:

"דיון לפי סעיף זה יתקיים סמוך לאחר מתן גזר הדין ואם עבריין המין נידון למאסר בפועל, או שבית משפט ציווה על אשפוזו – לפני שחרורו מן המאסר או מן האשפוז, או סמוך לאחר השחרור מן האשפוז, לפי הענין; ואולם רשאי בית המשפט לדון לפי סעיף זה גם לאחר המועדים האמורים, אם מצא שיש צורך בכך מטעמים מיוחדים שיירשמו."

במקרה שלפני, לא נדון הנאשם למאסר ואף לא נשלח לאשפוז, ולפיכך היה מקום לקיים את הדיון בבקשה בסמוך לאחר מתן גזר הדין. דא עקא, כפי שהובהר, הוגשה הבקשה בחלוף 3 חודשים ממועד מתן גזר הדין, כך שהדיונים בבקשה החלו פרק זמן נכבד לאחר גזר הדין ולא בסמוך לאחריו. כפי שעולה מנוסח הסעיף הנ"ל, אין בשיהוי מעין זה כדי לשלול את סמכות בית המשפט להיענות לבקשה, אך נדרשים טעמים מיוחדים שיצדיקו הדיון המאוחר.

הסנגורית המלומדת ביססה את עיקר טענותיה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת.פ. 41433-05-12 מדינת ישראל נ' בן לולו (13.6.12) שם נדחתה הבקשה למתן צו הפיקוח בשל שיהוי. באותו מקרה הוגשה הבקשה 15 ימים לאחר שחרורו של הנאשם ממאסר בן 6 שנים, ובית המשפט קבע כי יש לדחות הבקשה על הסף, בהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור בהגשת הבקשה. מסקנות דומות, מאותם נימוקים ממש, אומצו על ידי בית משפט השלום בתל-אביב במסגרת ת.פ. 5540-09 מדינת ישראל נ' איסקיאס (8.7.12) ועל ידי מותב אחר של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.פ. 13227-07-13 מדינת ישראל נ' כהן (13.8.13). הדגש בהחלטות אלה ניתן לכך שלא הובאו על ידי המדינה טעמים מיוחדים אשר הצדיקו האיחור בהגשת הבקשה.

מנגד, הציעה כב' השופטת סוקולוב מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהחלטה שנתנה ב-צ"א 15132-07-12 מדינת ישראל נ' שחק (19.7.12), אליה הפנה ב"כ המבקשת, פרשנות שונה, ולפיה אין להתמקד בסיבות לשיהוי, אלא לבחון קיומם של טעמים מיוחדים המנמקים את הצורך בצו הפיקוח על אף השיהוי בהגשת הבקשה. באותו מקרה, כמו גם במקרים אחרים דוגמת ת.פ. (מחוזי י-ם) 4303/07 מדינת ישראל נ' רום (12.2.14) ו-ב"ש 90466/07 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' סנקובסקי (11.6.07), מצאו בתי המשפט כי על אף השיהוי, הבלתי מוצדק כשלעצמו, ראוי לדון בבקשה ואף לקבלה, בשל מכלול הנסיבות וביניהן רמת מסוכנותו העתידית של המשיב.

לאחר שנתתי דעתי לאמור בהחלטות אלה, חלקי עם האחרונים, ואף אני סבור, בכל הכבוד, כי שאלת השיהוי וסיבותיו כשלעצמה אינה מכריעה את הכף. על בית המשפט לאזן בכל מקרה ומקרה בין השיקולים הסותרים ולקבוע האם בנסיבות המקרה שלפניו קיימים טעמים מיוחדים לדון בבקשה, על אף השיהוי. מובן כי אין להתעלם מהשיהוי, מהיקפו, מהסיבות שגרמו לו ומהפגיעה שנגרמה עקב כך בזכויותיו של המשיב, אך מנגד, גם כשקיים שיהוי בלתי מוצדק, לא ניתן להתעלם מכל אותן נסיבות וטענות העומדות ביסוד הבקשה ומהאינטרס הציבורי העומד ביסודה. כאן המקום להזכיר כי על פי האמור בסעיף 1 לחוק, מטרת החוק הנה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין ולמנוע ביצוע עבירות מין חוזרות. קשה לקבל את העמדה לפיה שיהוי בהתנהלות רשויות התביעה או יחידת הפיקוח יביאו בהכרח לדחיית הבקשה, תוך התעלמות מתכליתן המפורשת של הוראות החוק.

עיון בהחלטות הבודדות שניתנו עד היום בנושא זה בבית המשפט העליון מחזק אף הוא פרשנות מסוג זה שכן באותם מקרים בהם נדרשו השופטים הנכבדים לפרשנות אותם "טעמים מיוחדים", נקבע כי הם נוגעים לא רק לשיהוי אלא למכלול הנסיבות הנוגעות לבקשה. כך למשל ב-בש"פ 1960/13‏ פלוני נ' מדינת ישראל (15.4.13) קבע כב' השופט הנדל כי "על בית המשפט לבחון במסגרת הטעמים המיוחדים שיאפשרו לקיים דיון לפי סעיף 12 לחוק ההגנה על הציבור הן את מידת האיחור והסיבה לו, הן את מסוכנות עבריין המין שנגזרת ממבחן העושה והמעשה." דברים דומים קבע גם כב' השופט ג'ובראן ב-בש"פ 1428/13 יצחק משה נ' מדינת ישראל (30.4.13) באומרו: "במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים לדיון בבקשה שהוגשה באיחור, יש לבחון את מכלול הנסיבות הנוגעות לבקשה, בהן האינטרס הציבורי בדיון בה, משך השיהוי, הפגיעה בזכויות המפוקח, סיבת השיהוי וכדומה".

אשר על כן, אתן דעתי למכלול הנסיבות והטענות שהובאו בפני, על מנת להכריע בשאלה האם ראוי לקיים הדיון וליתן הצו המבוקש, על אף השיהוי. כנקודת מוצא אבהיר כי לא הובא כל הסבר משכנע לשיהוי במשמעותי שחל במקרה זה. ב"כ המבקשת הבהיר כי הפרקליטות היא שהשתהתה בפנייתה ליחידת הפיקוח, וכי האחריות לשיהוי מונחת לפתחה, מבלי שניתן להצדיקה בקשיים או בנתונים אובייקטיביים כלשהם. בנסיבות אלה, מובן כי רק שיקולים כבדי משקל התומכים בבקשה, יוכלו להביא לקבלתה על אף השיהוי בהגשתה.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, אני סבור כי שיקולים מעין אלה אכן מתקיימים במקרה שלפני, ועל כן החלטתי לדחות את טענת השיהוי ולדון בבקשה לגופה. אפרט נימוקיי.

בפתח הדברים ראוי להזכיר את הוראת סעיף 12(ב) (2) לחוק, הקובע כי כאשר מדובר בעבירת מין שנפגע העבירה בה היה קטין, מחויב בית המשפט לקיים דיון באפשרות להוציא צו פיקוח, גם אם לא הוגשה כלל בקשה מטעם התביעה. המחוקק חיווה אפוא את דעתו לפיה עבירות מין כלפי קטינים מחייבות בחינת אפשרות הוצאת צו פיקוח, ודומה כי יש לראות בכך טעם מיוחד לקיים דיון בבקשה לגופה, על אף השיהוי.

עוד ראוי לציין כי בשונה ממקרים בהם מוחזק הנאשם במאסר ומועד שחרורו הצפוי ידוע מראש ומאפשר התארגנות להגשת הבקשה מבעוד מועד, הרי במקרה שלפני לא ניתן היה להיערך לכך בטרם ניתן גזר הדין. במסגרת הסדר הטעון גובשה אמנם הסכמה לעניין העונש, והצדדים עתרו במשותף שלא להטיל על המשיב מרכיב עונשי של מאסר בפועל, אך כל עוד לא נשמעו הטיעונים לעונש ולא ניתן גזר הדין, לא ניתן היה לצפות כי המבקשת תבצע הפעולות המקדמיות המתחייבות לצורך הגשת הבקשה, כגון העברת החומר ליחידת הפיקוח לצורך קבלת חוות דעתה.

לנתון זה השלכה מסוימת על מידת הפגיעה הנטענת בזכויותיו של המשיב, בגין השיהוי. ראשית, נדמה כי אף אלמלא הייתה הפרקליטות משהה שלא לצורך את טיפולה בבקשה, הייתה נדרשת תקופת היערכות מסוימת לצורך הגשת הבקשה, לאחר מתן גזר הדין. שנית, בשונה מהרציונאל החל בעניינם של נאשמים שנידונו למאסר, ולפיו ראוי כי יישמר רצף של פיקוח, כך שהשחרור ממאסר ילווה במתן צו פיקוח, הרי שבעניינו של המשיב מלכתחילה לא ניתן היה לגבש רצף שכזה. נכון הדבר כי החל ממועד מתן גזר הדין ניתן היה להיערך בדחיפות להגשת הבקשה, לקיום הדיון ולמתן הצו, אך העובדה שפעולות אלה התמהמהו לא הביאה לשינוי לרעה במצבו או לכניסתם המחודשת לתוקף של תנאים מגבילים, לאחר שפג תוקפם לחלוטין, כפי שקורה למשל במצב של שיהוי לאחר שחרור ממאסר.

אם נבחן כעת את נסיבותיו של המשיב שבפני, הרי בצדק ציינה באת כוחו כי מדובר בבחור צעיר כבן 29, אשר זוהי הרשעתו היחידה בפלילים ואשר סובל מקשיים נפשיים ומתפקוד קוגניטיבי לקוי, על סף הפיגור השכלי. כמו כן, אין חולק על כך שהעבירה שביצע, מבלי להקל בה ראש כלל ועיקר, אינה מרף החומרה העליון של עבירות המין, כפי שניתן ללמוד מעובדות כתב האישום ומהעונש שהושת עליו במסגרת הסדר הטיעון. כל אלה מחייבים בוודאי התייחסות מקלה ומידתית כלפי המשיב, והימנעות מהשתת תנאים המכבידים יתר המידה על אורח חייו ועל תפקודו.