מדינת ישראל נ' קיבוץ שריד ואח'

החלטה

1.לפני בקשת קיבוץ שריד, היא הנאשמת מספר 1 (להלן: "הנאשמת") ורועי ברקן, הנאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם") - למחוק את כתב האישום שהוגש נגדם והמייחס להם עבירות שונות לפי חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק") ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס- 2000 (להלן: "התקנות").

רקע:

2.ביום 24.4.2011 הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום").

באישום הראשון, הואשמה הנאשמת בכך שביום 8.6.04 העסיקה 7 עובדים זרים מבלי להחזיק העתק ממסמכי העסקתם במקום העבודה כנדרש, עבירה לפי סעיף 2(ב)(5) לחוק. הנאשם הואשם באחריות נושא משרה בהקשר לעבירות הנ"ל שביצעה הנאשמת, עבירה לפי סעיף 5 לחוק.

באישום השני, הואשמה הנאשמת בכך שבחודשים 6/04-4/04 העסיקה 9 עובדים תוך שהיא מנכה משכרם סכום העולה על המותר בתקנות, עבירה לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק והנאשם הואשם באחריות נושא משרה בהקשר לעבירות הנ"ל שביצעה הנאשמת, עבירה לפי סעיף 5 לחוק.

3.בדיון מיום 27.2.11 הודע לבית הדין על הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים ובו ביקשה המאשימה לשקול עמדתה בתיק זה לאור טענות שהעלה הסניגור וככל שכתב האישום ישאר על כנו, תועלה טענה מקדמית. בהמשך, הודיעה המאשימה כי היא עומדת על המשך ניהול ההליכים בתיק והנאשמים הגישו את הבקשה מושא החלטה זו.

טענות מקדמיות

4.בבקשתם, העלו הנאשמים שתי טענות מקדמיות מרכזיות, השלובות זו בזו:

א.המאשימה התעלמה מחומר חקירה - ממנו עולה כי העובדים הזרים לגביהם לכאורה נעברו העבירות נשוא כתב האישום וששמותיהם מפורטים בו (להלן: "העובדים הזרים"), הועסקו ע"י חברת א. עיבוד מטעים בע"מ (להלן: החברה") ולא ע"י הנאשמת.

לבקשה צורפו תלושי שכר של העובדים הזרים מהמועדים הרלוונטיים לכתב האישום אשר לכאורה הוצאו ע"י החברה. כן צורפו מסמכים נוספים, מחומר החקירה שהומצא ע"י המאשימה ומחומר חקירה שלטענת הנאשמים הינו מתיק אחר, המעידים לטענת הנאשמים על כך שהחברה מודה בהעסקת העובדים הזרים ובכך שהיא זו שחישבה את שכרם ושילמה אותו כאשר בינה ובין הנאשמת כמו גם בין קיבוצים נוספים, נחתם חוזה קבלני על פיו שילמה הנאשמת לחברה תשלום קבוע פרוס לתשלומים חודשיים.

לעניין זה צורפו דוגמאות לחשבוניות.

הנאשמים טוענים, כי ההחלטה לנקוט דוקא נגדם בהליכים בגין עבירות של אי החזקת העתק ממסמכי העסקה וניכוי שכר שלא כדין ולא כנגד החברה המעסיקה, תמוהה. הנאשמים מפנים לתפ 1125/08 שבו הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום, לגבי שניים מתוך העובדים הזרים המוזכרים בכתב האישום בתיק שלפנינו, בעבירות של העסקה ללא היתר, העדר חוזה בכתב וביטוח רפואי. לטענתם, טענה מקדמית של הנאשמת בתיק הנ"ל כי החברה היא זו שהיתה מעסיקתם, הביאה למחיקת כתב האישום. מקל וחומר, טוענים הנאשמים, בהשוואה לעבירות בהם הם מואשמים בתיק זה, יש למחוק את כתב האישום כנגדם.

ב.טענת אפליה בשל אי הגשת כתב אישום כנגד החברה - הנאשמים טוענים כי בנסיבות העניין, ובמיוחד לנוכח האמור בהודעת סמנכ"ל החברה שבחומר החקירה שצורפה לבקשה, לפיו הודה לטענתם בהעסקת העובדים הזרים ובקיום הסכם קבלני מול הנאשמת - אי הגשת כתב אישום נגד החברה הינו "מחדל מפלה תמוה ובלתי תקין" ומקנה להם על כן "הגנה מן הצדק".

תשובת המאשימה לטענות המקדמיות

5.בתגובתה לבקשה, טענה המאשימה כי מדובר בטענות של "הגנה מן הצדק", אותן רשאי נאשם להעלות מכח סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). לטענתה, בתי המשפט מיישמים את דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" המעוגנת בהוראת החוק הנ"ל, רק במקרים נדירים בהם התנהלות הרשות היתה מקוממת ובלתי נסבלת עד שנדרש לאזן בין האינטרסים השונים במהלך כה קיצוני.

לגופו של עניין טוענת המאשימה כדלקמן:

א.לגבי הטענה הראשונה, טענה המאשימה בעיקר, כי מחקירת הנאשם עולה כי בין הנאשמת לחברה היה הסכם עבודה ולפיו החברה הנפיקה את תלושי השכר בהתאם לדיווח שעות ודיווח בדבר הניכויים שקיבלה מהנאשמת. עוד טוענת המאשימה כי הנאשמת היא זו שנתנה הנחיות לעובדים ואף דאגה להם למגורים. בהתבסס על כל אלה, סבורה המאשימה כי החברה לא היתה מעסיקתם של העובדים הזרים, כי אם הנאשמת, אשר הסתייעה בחברה רק משום ש"לא הבינה בהעסקת עובדים זרים". בנסיבות אלו, טענה המאשימה, התנהלותה לא נופלת בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים ביטול כתב האישום, בשלב זה.

ב.באשר לטענת האפליה נטען כי הודעת סמנכ"ל החברה עליה מבססים הנאשמים טיעונם זה, אינה מתייחסת לתיק שלפנינו אלא לתיק אחר שמתנהל כנגד הנאשמת בפני בית דין זה. חקירתו לכן אינה רלוונטית. כן נטען כי ממילא הגשת כתב אישום נגד החברה לא היה מונע הגשת כתב אישום כנגד הנאשמים, אם ביצעו את אותן עבירות. נטען כי כנגד החברה הוגשו עשרות כתבי אישום, אולי אף לגבי העבירות נשוא תיק זה, ובמסגרת הסדר טיעון עמה נדונה החברה ומנהליה לקנסות כבדים. במקביל נטען ע"י המאשימה כי העבירות בהן מואשמים הנאשמים בתיק זה אינן יכולות להיות מיוחסות לחברה שכן בהיותה חברת כח אדם היא רק סיפקה לנאשמת את העובדים והנאשמת, כך עולה מהראיות לטענתה, היא זו שהתקשרה עמם בחוזה עבודה. על כן, החובה להחזיק את חוזי העבודה במקום שבו הועסקו העובדים היתה מוטלת על הנאשמת. כן חזר ונטען כי הנאשמת היא זו שסיפקה לעובדים הזרים את המגורים וכי החברה לא היתה יכולה לדעת מה גובה הניכוי אלא אם כן דווח לה על כך ע"י הנאשמת.

בנוסף טוענת המאשימה כי למעשה המדובר בטענה של "אכיפה סלקטיבית". כיוון שרשות מינהלית נהנית מ"חזקת החוקיות", על הטוען לאכיפה סלקטיבית הנטל להפריך החזקה ולטענתה אין בטענות הנאשמים בבקשה ובנספחים שצורפו לה כדי לענות על דרישה זו ועל כן יש לדחותה.