מדינת ישראל נ' קורד

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מבוא

על פי כתב האישום, הנאשם הרשה לנהוג ברכב שבשליטתו לאדם שאין לו רישיון נהיגה תקף, ובכך עבר עבירה על סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961. כעבירה נלווית הנאשם הועמד לדין על עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, בהתאם לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל- 1970.

נטען בכתב האישום כי הנאשם הרשה לבנו בן ה- 10 (להלן: "הבן הקטין") לנהוג ברכב כאמור.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי הבן ישב במושב הנהג בעת שהרכב היה כבוי ולא מתוך כוונה להרשות לו לנהוג. על כן התיק נקבע לשמיעת הראיות בפניי.

כבר עתה אציין, כי הנאשם הצליח לעורר בי ספק ביחס לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום ועל כן אני מחליט לזכות אותו מחמת הספק.

הראיות

מטעם המאשימה העידו שלושה שוטרים שהיו בניידת:

לינשטיין דימיטרי, השוטר אשר נהג בניידת במהלך סיור ולטענתו הבחין בבן אשר ירד ממושב הנהג "עקף את הרכב מקדימה והתיישב במושב האחורי מצד ימין" (ת1) ואילו מהמושב האחורי ירד בנו הנוסף של הנאשם אשר מורשה לנהיגה והתיישב במושב הנהג;

יאנה קוגנט, השוטרת שישבה לצידו של השוטר ואשר ערכה את ת/5;

ענבר עזרן, השוטרת אשר ישבה בניידת במושב האחורי.

דיון והכרעה

האם הבן נהג ברכב

על המאשימה הנושאת בנטל ההוכחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התיר לאחר, ובמקרה שבפנינו בנו הקטין, לנהוג ברכב, וכי העובדות והראיות אינן מתיישבות עם מסקנה הגיונית אחרת כלשהי, זולת אשמת הנאשם. לעומת זאת, הנאשם, די לו בכך שיצביע על ספק סביר ויראה כי גרסתו הינה אפשרות מתקבלת על הדעת, שיש לה אחיזה בחומר הראיות ושאיננה בבחינת השערה נטולת בסיס בראיות או אפשרות תיאורטית גרידא (ראה: י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009, חלק רביעי, עמ' 1674- 1681).

השוטרים העידו כי במהלך סיור שערכו, הבחינו ברכב הנאשם שנעצר, ממנו ירד הבן מצד הנהג, ועבר למושב האחורי, ובמקומו התיישב הבן הבגיר שישב עד לאותה עת במושב האחורי. יצוין, אין מחלוקת כי הנאשם ישב במושב שליד מושב הנהג עת הבחינו השוטרים ברכבו.

כפי שעולה מהראיות שהובאו בפניי, השוטרים אשר הגיעו מכיוון הנסיעה הנגדי, הבחינו ברכב הנאשם אשר היה בכיוון הנגדי ובחילוף המקומות שנערך בין שני בניו של הנאשם: האחד הקטין בן ה- 10 והשני בגיר אשר מורשה לנהיגה. מהעדויות שנשמעו בפניי עולה כי השוטרים סברו כי הבן הקטין נהג ברכב מאחר והבחינו בחילוף המקומות.

אמנם, השוטרים העידו בפניי כי עת היו בנסיעה לכיוון רכבו של הנאשם, רכב הנאשם היה בזמן נסיעה ואז נעצר. אולם, התעורר בליבי ספק שמא השוטרים אשר היו בניידת שנסעה לעבר רכב הנאשם מהכיוון הנגדי סברו בטעות שרכב הנאשם היה בנסיעה טרם חילוף המקומות בין בניו.

יפים לענייננו דברי כבוד השופט מודריק בע"פ 4004/98(תא) יוסף ורשבסקי נ' מדינת ישראל לפיו "בוודאי שלא ניתן לומר שלעולם יש לראות את עדות השוטר כעדיפה. גם שוטר...עלול גם לטעות שלא במתכוון, על כן צריכה הערכאה הדיונית לעמוד על המשמר ולפקוח 'שבע עיניים' על עדויות השוטרים שמא נמצא בהם דבר, אפילו קטן יחסית, המעמיד בספק את הבטחון באמינותם".

הנאשם העיד, כי הוא בעל עסק עצמאי של מכבסה. לטענתו, באותו יום לאחר שסיים את יום העבודה שלו וכאשר היה בדרכו חזרה הביתה יחד עם שני בניו, הם עברו לביתו של לקוח שאמור היה למסור לו כביסה. לטענתו, הבן הבגיר נהג ברכב עד לאותו מקום. אולם, עת עצרו את הרכב ובזמן שהמתינו ללקוח שיגיע על מנת למסור להם את כביסה, הבן הקטין ביקש לשבת במושב הנהג על מנת שיוכל לתפעל את הרדיו ולבחור שירים להשמעה. הנאשם העיד כי נוכח העובדה שהרכב היה כבוי ומאחר ובאותו היום חל צום הרמאדן, הוא אפשר לבנו הקטין לעשות כן כל עוד הרכב כבוי בעמידה.