מדינת ישראל נ' קופר(עציר)

החלטה

לפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת תפ"ח 47934-11-12.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21/08/2009 גרם המשיב בכוונה תחילה למותה של רעייתו – ג'ני מור חיים ז"ל (להלן: "ג'ני"). בתמצית, החל משנת 2006 המשיב ניהל מערכת יחסים כפולה עם ג'ני ועם אשה נוספת - ד"ר מריה זקוטסקי (להלן: "מריה"), רופאה מרדימה בבית חולים מאיר בכפר סבא. על פי הנטען, המשיב ניהל מערכות יחסים עם נשים נוספות בחייו, בעודו נשוי. הדבר התאפשר לו עקב מצג שוא שהציג בפניהן, לפיו, הוא עובד בשירות כוחות הביטחון ולכן נדרש לכאורה לנסיעות רבות לחו"ל ולהיעדרויות תכופות מן הבית. המשיב ומריה החליטו במהלך שנת 2009 לעבור ולהתגורר יחד בביתה של ג'ני בקיבוץ אייל (להלן: "הבית"), זאת על אף היותו נשוי לג'ני ומגוריהם המשותפים בבית במועד הרלוונטי.

עובר לחודש אוגוסט 2009, במועד שאינו ידוע במדויק למבקשת, פנה המשיב למריה והציג לפניה מצג שוא לפיו הוטל עליו לבצע "משימה סודית" במסגרתה יצא לחו"ל על מנת לרצוח אדם בשליחות כוחות הביטחון. על מנת לבצע את הרצח, ביקש לברר עם מריה האם ישנו חומר קטלני שאינו נגלה בבדיקה טוקסיקולוגית. עוד אמר המשיב למריה כי האדם שעליו להמית הינו כבן 50 וסובל מעודף משקל, תיאור העולה בקנה אחד עם מאפייניה של ג'ני.

במהלך חודש מאי 2009, התייעצה מריה עם רופאה אחרת בית החולים בנוגע לשאלה שהפנה אליה המשיב. בהמשך לשיחה, נתנה מריה למשיב שם של חומר העונה לצרכיו (להלן" "החומר") ואף הסבירה לו את יתרונותיו. בהמשך לאמור, גנבה מריה מבית החולים כמות קטלנית של החומר ומסרה אותו לידי הנאשם ביחד עם מזרק מתאים, והסבירה לו את אופן השימוש בהם.

בתחילת חודש אוגוסט 2009, בעוד ג'ני מתגוררת בבית, העבירו המשיב ומריה את תכולת דירתה של מריה לחצר הבית בטענה שמדובר ברהיטים של חבר של המשיב. במקביל, אמר המשיב למריה כי היא אינה יכולה בשלב זה לעבור להתגורר בבית כיוון שג'ני עדיין לא עזבה. מאז פנתה מריה את המשיב כמה וכמה פעמים בניסיון לברר מתי ג'ני תצא מהבית ויתאפשר לה להיכנס אליו.

בלילה שבין יום 20/08/2009 ליום 21/08/2009 מצאה ג'ני את מותה. על פי הנטען בכתב האישום המשיב גרם למותה של ג'ני בכך שהחדיר לגופה את החומר הקטלני, בדרך שאינה ידועה למבקשת.

למחרת מותה של ג'ני, הגיעה מריה לקיבוץ ומיד בתום השבעה נכנסה לגור עם המשיב בבית וחפציה אשר הונחו בחצר, הוכנסו אליו.

לטענת המבקשת, יש בידיה ראיות להוכחת אשמתו של המשיב בעבירה המיוחסת לו ובהן, בין היתר: הודעתה של מריה, לפיה זמן קצר לפני מותה של ג'ני ביקש ממנה המשיב לאתר עבורו חומר קטלני שאינו מותיר סימן בבדיקה טוקסיקולוגית; עדותה של מריה לפיה אכן סיפקה למשיב את החומר הקטלני לפני מותה של ג'ני; חוות דעת מקצועית ביחס לחומר הקטלני; עדות בני משפחתה וחבריה של ג'ני המתארים את מצבה הבריאותי התקין עובר למותה ואת מצג השוא שהציג המשיב ביחס למצבה הגופני והנפשי הלקוי; עדות בנו של המשיב לפיה, בניגוד לגרסת אביו, לא היו פזורים כדורים סביב גופתה של ג'ני טרם הגעת צוות מד"א למקום.

בדיון שהתקיים לפני ביום 03/04/13, טענו ב"כ הצדדים באריכות לעניין הראיות הלכאוריות. בתמצית, תיארה ב"כ המבקשת את הרקע לאירועים תוך שהיא טוענת כי למשיב היה אינטרס כלכלי שהניע אותו לביצוע הרצח. המשיב, כך נטען, הוא אדם מניפולטיבי אשר נוהג לשקר לאנשים הבאים איתו במגע. כך, קורות החיים שהגיש לקיבוץ על מנת להתקבל בו כחבר היו שקריים ועל רקע זה אף נדחתה בקשתו להתקבל כחבר קיבוץ. הטענה כי הינו עובד בשירות הביטחון הינה טענה שקרית והיא שימשה לו אמצעי לניהול מערכות יחסים זוגיות כפולות במהלך חייו הבוגרים. המשיב דאג להבטיח את האינטרסים הכלכליים שלו כאשר ערך יחד עם ג'ני צוואות הדדיות המבטיחות כי לאחר מותה של ג'ני כל נכסיה יעברו לידי המשיב ולאחר מותו יתחלקו הנכסים בין ילדיהם. לאחר מכן, המשיב מחתים את ג'ני על "מסמך חליף" המבסס את מעמדו בקיבוץ כבא בנעליה של ג'ני לאחר מותה. בנוסף, כשלושה חודשים לפני מותה של ג'ני פונה המשיב לקבלת חוות דעת משפטית בדבר זכויותיו כלפי הקיבוץ במצב שבו הוא מחליט לעזוב את הקיבוץ או במקרה שבו חבר הקיבוץ (ג'ני) נפטר. בנוסף, המשיב שכנע את הוריה של ג'ני לרשום דירה שרכשו ביפו על שמה של ג'ני, על מנת להתחמק מתשלום מס על דירה נוספת לכאורה, ובדרך זו הבטיח את זכויותיו גם בדירתם. על פי הטענה, בשלב כלשהו המשיב הבין שג'ני אינה מתכוונת לעזוב את הקיבוץ ועל כן הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל לקבל זכויות רכושיות היא במותה של ג'ני. במהלך שנת 2008, המשיב החל לספר לכל מכריו כי ג'ני חולה והיא בדיכאון, זאת בניגוד למצבה הרפואי האמיתי שהיה תקין. הוא מספר לקרוביהם כי ג'ני מפסיקה לנשום בלילה וכי הוא שומר עליה ומנשים אותה, בעוד על פי בדיקות שביצעה ג'ני היה מצבה הרפואי תקין ואף הוסבר למשיב על ידי רופאה שבדקה את ג'ני, שאסור לו להנשים אותה כשהיא בהכרה. בדרך זו, יצר המשיב מצג לפיו ג'ני דכאונית, אינה בקו הבריאות ויש חשש שתיטול את חייה בידיה. לאחר מותה, טען המשיב כי מצא אותה ללא רוח חיים במיטתה כאשר פזורות סביבה חפיסות כדורים ריקות. גרסה זו עומדת בסתירה להודעת בנו של המשיב, אשר ישן בבית ומסר כי לא היו כדורים סביב מיטתה של ג'ני. בכל מקרה, מנתיחת הגופה עולה כי בדמה נמצאו תרופות הרגעה ברמה טיפולית, כך שככל שנטלה מן הכדורים לא הם שגרמו למותה.

טענתו העיקרית של ב"כ המשיב היא כי בסיס הראיות בתיק זה הוא נסיבתי. לצורך הרשעה על פי ראיות נסיבתיות יש להראות כי הן מובילות למסקנה אפשרית אחת ואילו בענייננו אין זה מצב הדברים. ראשית, סיבת מותה של ג'ני נותרה לא ברורה. אין ראיה ישירה לכך שהמשיב פגע בה בדרך כלשהי ואף אין ראיה לכך שמותה לא היה בדרך טבעית. יתרה מזו, ישנן ראיות המצביעות על כך שג'ני סבלה ממחלה לבבית כרונית וכי חשה שלא בטוב יממה לפני מותה. לפיכך, לא ניתן לשלול את האפשרות שג'ני מתה בדרך טבעית ולא הומתה על ידי המשיב, כפי שטוענת המבקשת. אפשרות שניה שמעלה ב"כ המשיב היא כי ג'ני אכן מתה כתוצאה מהחדרת החומר הקטלני לגופה, אולם לא המשיב הוא שהחדיר את החומר לגופה של ג'ני, כי אם מריה. מריה היא המקור לחומר הקטלני. לה הנגישות לחומר והידע המקצועי אשר אפשרו לה את האמצעים והיכולת לעשות בחומר שימוש קטלני. למריה היה מניע ברור בהסתלקותה של ג'ני, שכן מגוריה המשותפים עם המשיב היו תלויים בכך. בנוסף, מכשיר הטלפון הנייד שלה אוכן בקיבוץ, כבר למחרת יום מותה של ג'ני, כשלא היתה לה סיבה ממשית להיות שם. לפיכך, לא ניתן לשלול את האפשרות כי היתה זו מריה אשר החדירה את החומר הקטלני לגופה של ג'ני ולא המשיב.

דיון והכרעה –

אכן, כפי שטוען ב"כ המשיב, הראיות הלכאוריות שהוצגו בתיק זה הנן נסיבתיות ואין ראיה ישירה לכך שהמשיב החדיר לגופה של ג'ני את החומר הקטלני, כפי שטוענת המשיבה, או פגע בה בדרך כלשהי. עם זאת, סבורני כי מכלול הראיות שהוצגו מקים מארג ראייתי נסיבתי שהמסקנה הלכאורית ההגיונית העולה ממנו היא כי המשיב הביא למותה של ג'ני. אזכיר, כי בשלב זה של ההליך לא נדרשת הוכחה מעבר לספק סביר על ידי המבקשת ודי בקיומו של סיכוי סביר כי מחומר החקירה תצמח תשתית ראייתית שבכוחה להרשיע את הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 133 (1996)).

בעניין זה קבע כב' השופט פוגלמן בבש"פ 1907/12 טלאל אבו מנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13/03/12) את הדברים הבאים:

"כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: הלכת זאדה); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל, סעיף 8 ([פורסם בנבו], 26.9.2011)). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.4.10)). כפי שציין העורר, והמדינה אינה חולקת על כך, הראיות נגדו הן ראיות נסיבתיות, שכן אין ראייה המייחסת לו במישרין את קשירת הקשר עם אחייניו לשם המתת המנוח ... עם זאת, כפי שנפסק לא אחת, ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו. "השאלה היא אם [...] זו אכן המסקנה העולה בהכרח מן הראיות, או שקיים הסבר סביר אחר לעובדות העולות מן הראיות. ברור כי התשובה תלויה במידה רבה בניסיון החיים ובשכל הישר של השופט" (בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה, פ"ד נ(2) 101, 104 (1996))".

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני ושמעתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי ישנו סיכוי סביר שמכלול הראיות שהוצג לפני, הגם שהינו נסיבתי, יביא להרשעתו של המשיב בעבירה המיוחסת לו.

ממכלול הראיות שהוצג לפני עולה כי למבקש היה מניע כלכלי ורומנטי להסתלקותה של ג'ני מחייו. במהלך כל שנות נישואיו לג'ני ואף קודם לכן, ניהל המשיב מערכת יחסים רומנטית עם מריה. לדבריה של מריה, היא היתה אמורה לעבור להתגורר עמו בקיבוץ, בביתה של ג'ני. בחקירתה מיום 30/10/12 אמרה כי המשיב ביקש ממנה לחכות קצת ואמר לה שג'ני אמורה לעזוב את הבית (עמ' 3 ש' 36-38 בתמליל מ.ט.9). לדבריה, המשיב לא רצה לעזוב את הקיבוץ והתעקש להמשיך ולהתגורר שם "בגלל שיש לו שם בית" (עמ' 5 ש' 32 בתמליל מיום 30/10/12). לדברי מריה, ביום שבו העבירה את חפציה לקיבוץ, הופתעה לגלות שג'ני עדיין לא עזבה את הבית והיא נאלצה לעבור לגור אצל הוריה. המשיב נשאל בחקירתו אודות אפשרות המגורים המשותפים עם מריה והשיב כי התכנון היה שמריה תעבור להתגורר יחד איתו ועם ג'ני בביתם שבקיבוץ. לדבריו ג'ני ידעה על הקשר שהיה לו עם מריה והיא הסכימה לכך כחלק ממהלך מתוכנן שלהם לאמץ משפחה חד הורית (עמ' 4 ש' 107-118, עמ' 5 ש' 134-135 בחקירתו מיום 30/10/12). כאשר נשאל מדוע שיקר כשסיפר למריה שג'ני עוזבת את הבית, השיב שהוא אינו זוכר (עמ' 5 ש' 127-142).

כעולה מן הראיות הלכאוריות המשיב התכונן לאפשרות מותה של ג'ני והדבר העסיק אותו מאוד, באופן מעורר חשד. כפי שתיארה המבקשת באריכות בטיעוניה, המשיב דאג להבטיח את האינטרסים הכלכליים שלו ברכושה של ג'ני ואת זכויותיו בקיבוץ. המשיב ערך יחד עם ג'ני צוואה הדדית לפיה לאחר מותה, ג'ני מצווה את כל רכושה וזכויותיה למשיב. כמו כן, כחודש לפני מותה נערך מסמך שעל פיו מינתה ג'ני את המשיב להיות חליף הבא בנעליה לאחר פטירתה לעניין יחסיה וזכויותיה בקיבוץ. כחודשיים לפני פטירתה ביקש המשיב, וקיבל לידיו חוות דעת משפטית העוסקת בין היתר בשאלת זכויותיו של המשיב בקיבוץ במקרה שבו חבר הקיבוץ – דהיינו ג'ני, ילך לעולמו. בחקירתו, המשיב נשאל אודות קיומם של מסמכים אלה והאפשרות שמדובר באוסף מסמכים משפטיים העוסקים באפשרות מותה של ג'ני כהכנה לרציחתה. המשיב מכחיש את הדברים ואומר (עמ' 5 ש' 133-137 בחקירתו מיום 07/11/12):

"שום הכנות לא היה שום הכנות